בטרג' הקשיש הוא סוכן הבית של ליידי ורינדר. את גילו אינו מגלה - "בין שבעים לשמונים" ושני דברים מדריכים אותו - נאמנות עיוורת לליידי ולבני ביתה, ורובינזון קרוזו אותו הוא קורא ללא הפסק ומוצא בו ניחומים, תובנות ורמזים לעתיד לבוא. בטרג' הוא המספר את חלקו הראשון של הסיפור, וכמי שאינו יודע יותר משעיניו רואות - ושאינו מתיר לעצמו לדעת ולהבין דברים שאינם מסתדרים, לדעתו, עם נאמנותו לליידי שלו, הוא מספר תמים - קצת אהבל אפילו. מה שבולט בסיפורו של בטרג' הוא דעותיו על נשים ועל "לא אנגלים". היום היו קוראים לו שוביניסט וגזען. אז כנראה הוא ייצג נאמנה את השקפת העולם שרווחה סביבו. "כלל הוא בידי שגברים - באשר הם יצורים עליונים - חובה עליהם לאלף לנשים דעת..." ובאשר ל"לא אנגלים" הספר משובץ בכל מיני אנשים שצבע עורם הכהה הוא סיבה טובה לחשוד בהם. ואנגלים שצבעם הבהיר גורם להם להיות מעל לכל חשד...

זה הספר השני של קולינס שאני קוראת. הראשון היה "האישה בלבן" שאהבתי, והספר הזה שאהבתי יותר. הסיפור פה יותר מגובש, משובץ בהומור שהיה חסר ב"אישה בלבן", הוא מפליא לתאר את האווירה באנגליה הויקטוריאנית, דמויותיו מושקעות ובנויות היטב, הוא מספר את סיפורו דרך עיני כמה דמויות, והקורא מנסה להבין ולפתור את התעלומה, מה שלפחות בעיני היה בלתי אפשרי - ההיגיון של הקורא המודרני לא ערוך לפתור תעלומות מהסוג הזה, לכן היה עלי לחכות כמעט עד סוף הספר כדי להבין איזה הסבר אפשרי לתעלומה סיפק קולינס.

הסיפור הוא על יהלום שנשדד מפסל הודי דתי, ניתן כמתנה לצעירה ביום הולדתה, ונעלם באותו ערב בלי להותיר עקבות. יש בסיפור בלש שהוא אבי הבלשים של קונן דויל ואגטה כריסטי - בלש המתרכז יותר בזה שאף אחד לא יבין מה הוא אומר ואיש לא יחשוב, חלילה, שהוא חכם כמוהו...

תחום נוסף בולט בספר הזה הוא תחום הרפואה. הרופאים באותה תקופה מצטיירים כדוגלים בהקזת דם, בתזונה, בניגוב מצחו של החולה, באופיום ובתפילה. הנושא הזה - שהוא די מרכזי בסיפור - סיפק לי שעשוע רב.

אהבתי את הספר הזה - למרות גילו הוא קולח, העלילה מותחת ומרתקת, האווירה הויקטוריאנית מתוארת לעילא, השפה המורכבת, עושר הפרטים ובעיקר פרישת הדעות והאמונות של בני אותה תקופה גרמו לי הנאה מרובה.

הערה חשובה - הספר שקראתי הוא בהוצאת כתר 1992 בתרגומו של אהרן אמיר. התמונה המופיעה פה היא של הספר בהוצאת יזרעאל מ 1969, בה יש 95 עמודים פחות(!) מהספר הזה.

יאהבו אותו כנראה האוהבים את אנגליה הויקטוריאנית ואינם נרתעים מספרים ישנים, האוהבים סיפורים המחייבים סבלנות, ומוכנים לחכות כמעט 400 עמודים לפיתרון.

בטרג' הקשיש הוא סוכן הבית של ליידי ורינדר. את גילו אינו מגלה - "בין שבעים לשמונים" ושני דברים מדריכים אותו - נאמנות עיוורת לליידי ולבני ביתה, ורובינזון קרוזו אותו הוא קורא ללא הפסק ומוצא בו ניחומים, תובנות ורמזים לעתיד לבוא. בטרג' הוא המספר את חלקו הראשון של הסיפור, וכמי שאינו יודע יותר משעיניו רואות - ושאינו מתיר לעצמו לדעת ולהבין דברים שאינם מסתדרים, לדעתו, עם נאמנותו לליידי שלו, הוא מספר תמים - קצת אהבל אפילו. מה שבולט בסיפורו של בטרג' הוא דעותיו על נשים ועל "לא אנגלים". היום היו קוראים לו שוביניסט וגזען. אז כנראה הוא ייצג נאמנה את השקפת העולם שרווחה סביבו. "כלל הוא בידי שגברים - באשר הם יצורים עליונים - חובה עליהם לאלף לנשים דעת..." ובאשר ל"לא אנגלים" הספר משובץ בכל מיני אנשים שצבע עורם הכהה הוא סיבה טובה לחשוד בהם. ואנגלים שצבעם הבהיר גורם להם להיות מעל לכל חשד...

זה הספר השני של קולינס שאני קוראת. הראשון היה "האישה בלבן" שאהבתי, והספר הזה שאהבתי יותר. הסיפור פה יותר מגובש, משובץ בהומור שהיה חסר ב"אישה בלבן", הוא מפליא לתאר את האווירה באנגליה הויקטוריאנית, דמויותיו מושקעות ובנויות היטב, הוא מספר את סיפורו דרך עיני כמה דמויות, והקורא מנסה להבין ולפתור את התעלומה, מה שלפחות בעיני היה בלתי אפשרי - ההיגיון של הקורא המודרני לא ערוך לפתור תעלומות מהסוג הזה, לכן היה עלי לחכות כמעט עד סוף הספר כדי להבין איזה הסבר אפשרי לתעלומה סיפק קולינס.

הסיפור הוא על יהלום שנשדד מפסל הודי דתי, ניתן כמתנה לצעירה ביום הולדתה, ונעלם באותו ערב בלי להותיר עקבות. יש בסיפור בלש שהוא אבי הבלשים של קונן דויל ואגטה כריסטי - בלש המתרכז יותר בזה שאף אחד לא יבין מה הוא אומר ואיש לא יחשוב, חלילה, שהוא חכם כמוהו...

תחום נוסף בולט בספר הזה הוא תחום הרפואה. הרופאים באותה תקופה מצטיירים כדוגלים בהקזת דם, בתזונה, בניגוב מצחו של החולה, באופיום ובתפילה. הנושא הזה - שהוא די מרכזי בסיפור - סיפק לי שעשוע רב.

אהבתי את הספר הזה - למרות גילו הוא קולח, העלילה מותחת ומרתקת, האווירה הויקטוריאנית מתוארת לעילא, השפה המורכבת, עושר הפרטים ובעיקר פרישת הדעות והאמונות של בני אותה תקופה גרמו לי הנאה מרובה.

הערה חשובה - הספר שקראתי הוא בהוצאת כתר 1992 בתרגומו של אהרן אמיר. התמונה המופיעה פה היא של הספר בהוצאת יזרעאל מ 1969, בה יש 95 עמודים פחות(!) מהספר הזה.

יאהבו אותו כנראה האוהבים את אנגליה הויקטוריאנית ואינם נרתעים מספרים ישנים, האוהבים סיפורים המחייבים סבלנות, ומוכנים לחכות כמעט 400 עמודים לפיתרון.