פעם, בעת ביקור בתערוכה היסטורית על הרכבת בארץ, משכה את תשומת לבי כרזת אצ"ל מימי המרד נגד שלטון המנדט הבריטי, שבה האצ"ל פונה לציבור הערבי ומזהיר אותו מפני הצביעות של ממשלת המנדט, שכל מטרתה היא לסכסך בין היהודים לערבים על-מנת שיוכלו להמשיך לקיים את שלטונם, בבחינת "הפרד ומשול". היתה זו בעיני נקודת מבט מעניינת שלא הכרתי על המדיניות הבריטית במזרח התיכון, בהשוואה לנקודת המבט המוכרת על הבריטים, שבגדו ושיתפו פעולה עם הערבים נגד היהודים, אולם לא העמקתי לחקור בנושא.
כפי שקורה לי פעמים רבות כשאני בא לספריה עם רשימה של הספרים אותם אני מעוניין לשאול ובסוף יוצא עם ספרים אחרים שפשוט משכו את תשומת לבי תוך כדי שוטטות בין המדפים, כך נפל לידי הספר הזה. יש לי חולשה לספרי היסטוריה, במיוחד ישנים. בקריאה בהם יש הזדמנות לבחון עד כמה הניתוחים שלהם עומדים במבחן הזמן, ואם עדיין הם מעוררים מחשבה. שמו של הספר, המרמז על "שבעת עמודי החוכמה" של לורנס איש-ערב, תפס אותי, ובמיוחד שתקופת שלטון המנדט בארץ מרתקת אותי, בשל הזיקה החזקה שלה למציאות הפוליטית של ימינו במזרח-התיכון.
ספר זה נתן לי פרספקטיבה רחבה יותר של המאורעות שהובילו לעזיבת הבריטים את הארץ בכך שסיפק נקודת מבט (ביקורתית למדי) על המדיניות הבריטית הכוללת במזרח-התיכון. המחבר, ששימש בשנים אלו כעיתונאי בריטי במזרח-התיכון, מנתח את הכשלים במדיניות הבריטית שהובילו לאובדן מרבית האינטרסים שלה במזרח-התיכון, כאשר ארץ-ישראל הינה חוליה אחת בסיפור הכישלון הזה (אם כי חוליה מרכזית). המחבר מבקר את היעדר החזון שאפיין את המדיניות הבריטית, בהשוואה לחזון של לורנס איש-ערב, שהציע אימפריאליזם מסוג חדש, המבוסס על בניין החברות האזרחיות בארצות אותן כבשה האימפריה הבריטית במלחמת העולם-הראשונה. במקום זאת, לדבריו, המשיכה מדיניות צינית של ניצול הארצות שתחת הכיבוש הבריטי באמצעות שימוש באליטות המקומיות ותמרון של תככים פוליטיים מקומיים. התוצאה היתה כרסום מתמיד באהדה כלפי הבריטים מצד הערבים, שערערה בהדרגה את הביטחון הבריטי בהמשך השליטה באזור, וזאת על רקע של האיום הגובר, החדש-ישן, מצד רוסיה (בצד המשך יריבות מול צרפת וגם חילוקי דעות עם בעל הברית האמריקאי).
הספר שופך אור על התכנית הבריטית להמשך השליטה במזרח-התיכון באמצעות תמיכה בהקמת ארגון הליגה הערבית (אגב התנערות מוחלטת מתכנית הבית הלאומי היהודי), התמיכה בעבדאללה וההתנגדות לסיפוח הנגב לישראל (וגם מסביר את האהדה והסיוע שקיבל הישוב היהודי בשנים אלה מצד הצרפתים, כגון בהעלמת העין מיציאת ספינות המעפילים). ניכר מדברי המחבר שהוא סבור שעל-ידי מדיניות חכמה בריטית יותר יתכן שהיו מצליחים להישאר במזרח-התיכון או לפחות להישאר ידידים גם עם הערבים וגם עם היהודים. יתכן שזו נאיביות מצדו. בכל מקרה, ניכר מתיאוריו שלפחות בעיני חלק ממנגנוני השלטון הבריטי היתה תקוה שסכסוך הדמים בין היהודים והערבים משרת אותם ויסייע להותיר בידיהם את השליטה באזור זה. כך או כך, חוסר התוחלת שבמדיניות הדיכוי הבריטית כלפי האוכלוסיה האזרחית, הן הערבית והן היהודית, והעיוורון המדיני שליווה אותה, חוזר ומודגם שוב ושוב לאורך הספר. נראה לי שגם לנו יש מה ללמוד מכך.
לסיכום, ספר מעניין לכל מי שמתעניין בתקופה ובתולדות המזרח-התיכון. אם כי קשה לי להעריך בצורה ביקורתית את תוכן הדברים, ועל-אף מרחק הזמן מיום שהוא נכתב, אני סבור שהוא תורם להבנת עיצוב המציאות הפוליטית הנוכחית במזרח-התיכון.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
