סטיבן לאו הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת לונדון, סופר ילדים והומניסט מוכר. מההיכרות שלי עם הכתיבה שלו, יש לו חומר מוצלח יותר ומוצלח פחות. השנה יצא לאור ספרו Believing Bullshit: How Not to Get Sucked into an Intellectual Black Hole. קראתי פרק אחד מתוך האתר שלו והוא נראה טוב.

הספר "השאלות הכי הכי גדולות" נפתח ככה: "אבל יש שאלות רבות שאני מתלבט בתשובה עליהן...כבר תפסו אותי בשגיאות!" הפתיחה כבר מצויינת ועמוד אחרי מופיע ציטוט של קרל סיגן שזה גם טוב. אבל הספר לא עוסק בהצגת עקרונות של חשיבה ביקורתית ופילוסופית כלעצמם לילדים, אלא מגמה ברורה להציג את מסקנותייה של חשיבה חילונית מודרנית וככזה אני חושב שהוא טוב (לא מושלם); ספקנות מדעית (שדים, רוחות ואסטרולוגיה, באמת?), נטורליזם פילוסופי (העולם כולו עשוי מחומר?),אלוהים לא ממש חשוב וקידום של אמפתיה והשקפה חיובית על אנשים. יש גם מבואות קצרצרים לעניינים פילוסופיים (כמו אפיסטמולוגיה).

לעתים קרובות העיק עליי קצת הטון של הספר. סטיבן לאו מציג אולי יותר מדי מסקנות ביחס לנימוקים, שאלות ופזלים ובכך הוא הופך את הספר למעט דוגמטי לטעמי (נשמע שהוא מטיף מעט למקהלה).
לעתים קרובות הוא מציין כי "המדענים חושבים..." אם הוא היה מציג את ערכה של הקונצנזוס המדעי או משנה את הטון של הספר למעט מהוסס יותר, הספר היה טוב יותר באופן משמעותי לדעתי.
יצאתי חצי מרוצה מהספר, ציפיתי להרבה יותר. הוא מקבל ציון "עובר". בינתיים זה מה שיש לקנות לילדים. קריאה נעימה.