ביקורת ספרותית על מאה ימים - הספרייה של בבל # מאת לוקאס ברפוס
ספר טוב

---

ספר קשה לקריאה, על משלחת סיוע שוויצרית ברואנדה, כפי שמשתקפת במבטו של איש המשלחת דויד.
הספר הזה מתחיל בשלווה, נאיביות בטיפול בעיות נוהליות כאלו ואחרות ומסתיים בקרשנדו של התחלת הטבח הענק שהיה ברואנדה בין ההוטו לטוטסי.
באמצע יש דמויות נוספות: רומן אהבה לאגת משבט ההוטו, ג'ורג' איש הסתרים של נשיא רואנדה ועוד דמויות.
כאן אעצור לרגע ואספר על מה שקרה לי בקריאת הספר.
התופעה היא דיסוננס קוגנטיבי.מצב שבו מידע מסוג מסויים זורם למוח מאמצעי מסויים, ובמוח יושבת תבנית של מצב אחר לגמרי.בדרך כלל מדברים על טייסים שבטוחים כי המטוס נמצא במצב אופקי ולמעשה הוא הפוך והמכשירים מראים זאת.
בקריאת ספר זה זרם אלי מידע של טרנקיליות (שלווה), כאשר, בזכרוני יש ידע אחר.
לכן רצתי לאינטרנט והתברר כי אני חווה דיסוננס קוגנטיבי הפוך. הספר מצביע על שקט ושלווה שמתפתחת למרד, ואילו המידע האמיתי הוא הר געש אשר שנוצר על ידי קולוניאליזם גרמני ובלגי אמצע המאה התשע עשרה, שהופך לטבח של 800,000 אנשים משני השבטים בשנות השבעים של המאה העשרים.
ברגע זה מבינים את האיוולת של אירגוני הסיוע.
מה שנחשב להצלחה בסיוע מתברר בעמוד האחרון כי הפך ל"סיוע למושחתים".
כדי לחזק את המדינה שנחשבה למופת בסיוע הומניטרי, התעלמו מהטוטסי שגורשו לאוגנדה.
המסתייעים למדו לדבר בשפה מתאימה ולמדו ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי לכוון את הסיוע לרצונם.
הדוגמה המאפיינת בספר היא בעמוד 85. ראש עיר רוצה כביש לפני הקמת בית ספר ובית יתומים. שני אנשי הסיוע נפגשים איתו במיסעדה כדי לדון בנושא. בסוף יש משחק מי ישלם את החשבון.לאחר תרגילים כאלו ואחרים, ראש העיר פותר את הבעיה על ידי זה שהוא... שומט את ראשו ומתחיל לנחור ליד שני הנציגים.
הספר כתוב בצורה מיוחדת. קצת טכנית , פורמלית אדמיניסטרטיבית, קצת רגשית ותיאורים נפלאים של ארועים.
צורת כתיבה זאת מעבירה את ההרגשה והאווירה במשלחת כזאת,ניתוק מהמציאות, קצת ראיית המבוקש והתעלמות ממה שמפריע למודל הסיוע.
בעמוד 80 כותב דויד (איש הסיוע): "מה לא הייתי נותן כדי שבארצי שלי יסערו הרוחות כמו כאן" . חוסר הבנה מוחלט מה משמעות הסערה ברואנדה.
הפגישה עם האופי האפריקני מתוארת באפיזודה נפלאה של ביקור האפיפיור ברואנדה ( ע 53-51)( סיפור אמיתי). ההמונים הזורמים לאיצטדיון, עד כדי מחיצת העומדים בכניסה. ולבסוף נאום מנותק מהמציאות של האפיפיור על איסור שימוש באמצעי מניעה למרות האיידס הפושה באפריקה.
נשביתי גם בביטוי אפריקני ( ע 58) שאומר: " לא הכאב הורג אלא הזיכרון".
אירגוני הסיוע אינם מבינים את שפת התושבים וכל ההבנה באה להם מנזירה ישישה שלמדה את השפה. אין פלא שהם לא מבינים את משמעות המילים והשפהתם על התושבים.
האהבה עם אגת , אשת ההוטו היא מיוחדת.
אישה שנמצאת בלימבו בין המסורת, השיבטיות והשאיפה לצאת לבריסל כדי להכיר עולם אחר.
לכן, היא מונעת פחדים ברומן שמתפתח ו " עשתה אהבה כמו שאכלה, כדי להשתיק צורך שלא היתה אחראית עליו".
יש בספר עוד רבדים.
אני ממליץ לקרוא קודם באינטרנט על רואנדה והסיכסוך בין ההוטו לטוטסי ואז לגשת לספר.
והערה אקטואלית.
לפעמים אני תוהה אם כל אותם האירגונים שמסתובבים באזורנו ( בישות הפלסטינאית, סוריה , מצרים ועוד), מבינים באמת את השפה המדוברת או "סדנא דאירגון סיוע חד הוא".

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על מאה ימים - הספרייה של בבל #