ביקורת ספרותית על אמיל זולא מאת אנרי טרויה
ספר מעולה

---

ספר סוער ומסעיר זה הוא הביוגרפיה של אדם סוער ומסעיר – אמיל זולא. גם התקופה בה עוסק הספר היא תקופה סוערת והשמות החולפים בספר מסחררים את הקורא. אין בספר רגע דל וכשגומרים לקרוא נשארים חסרי נשימה.

אמיל זולא נולד לאחד פרנסואה זולא, מהנדס ממוצא איטלקי. אמו אמילי, היתה צרפתיה והוא עצמו נולד בפריז. אביו נדד דרומה לפרובנס בעקבות עבודתו ומת שם משפעת. משפחתו נידונה לחרפת רעב. למרות זאת, זולא זוכר את ילדותו והתבגרותו כזמן מופלא בחברת חבריו, אחד מהם פול סזאן. הם נהגו לטייל, לשחות, לשוחח ארוכות ולהעביר את הזמן תחת השמש הים תיכונית הדרומית המופלאה. המעבר לפריז היה בעקבות הפרנסה וזה לא היה מעבר משמח תמיד.

זולא נכשל שוב ושוב בבחינות הבגרות, אבל תמיד היה טוב עם המילה הכתובה וכך בחר את הכיוון בחייו, בשירה, בפרוזה ועיתונות. כאדם, זולא היה כפייתי משהו: נהג בסדר יום קפדני, אכל בזמן, ישם בזמן וכתב רבות ובזמן. כצעיר מילא ראשו ברפורמות שרצה בחיי החברה, אבל נדמה שהנטייה הזו לתקן את החברה לא עזבה אותו עד יומו האחרון.

טרויה מביא בפנינו תקופה גדושה בשמות. זולא נולד ב-1840, בזמן הקיסרות של נפוליון השלישי. זה היה קיסר חלש יחסית, כפוף לבעלי הממון והשררה. זולא הצעיר גדל בזמנם של פלובר המבוגר ממנו, מופאסאן הצעיר ממנו ואחרים, ביניהם מה שהפכו את צרפת לאימפריית אמנות: האחים גונקור (ובעיקר מי שנותר בחיים - אדמונד דה גונקור), איוון טורגנייב, אלפונס דודה, ויקטור הוגו, פיסארו, מונה, מאנה, רנואר וכמובן פול סזאן חבר ילדותו ומאוחר יותר אחד שנפרד ממנו בכעס, אחרי שחשב שזיהה עצמו כצייר המתענה בספר היצירה.

אחד המוקדמים ביצירות זולא היה תרז ראקן, ספר העוסק באהבתם של שני צעירים, אהבה המובילה לרצח. זולא מתחיל להתפרסם, אבל שום דבר לא בא לו בקלות מכיוונה של הביקורת. במכירות הוא דווקא נוחל הצלחה. אז מחליט זולא שהוא צריך לכתוב את הסדרה שתתאר באופן טבעי את המתרחש באמת בצרפת בכלל ובפריז בפרט. הוא "ממציא" את הזרם הנטורליסטי ומתחיל את פרוייקט 20 הספרים של בית רוגון-מאקאר. מהיותר מפורסמים שבין ספרי היצירה הם ז'רבז, אותה כובסת טובת לב, המסיימת חייה בעליבות. בתה ננה זוכה אף היא לספר ולתאור חייהן של הנשים הנתמכות בפריז, אותן נשים, שבניגוד לשם הלא מחמיא, דווקא חיות חיי פאר והדר תחת חסותו של מאהב עשיר. בן אחר של ז'רבז, קלוד לנטייה, הוא הצייר המתענה מול הציור, שלעולם אינו מתממש בגדולתו, בספר היצירה.

את תאור חיי הכורים הוא מתאר בספר הפרובוקטיבי ז'רמינל ואת תאור כיבוש ליבן של הנשים אל מול קניות אינסופיות הוא מתאר בספר גן-עדן לאשה. כל ספר כזה זוכה לתחקיר מקיף של זולא, עינו חדה וזכרונו מאלף. הספרים נחטפים, אבל צרות עין וקנאה מלווים אותו בעיתונות ובמכתבים של חבריו-עמיתיו. גדול המבקרים שלו הוא אדמונד דה גונקור, ומנגד, אחד מגדולי אוהדיו הוא פלובר המזדקן.

זולא לא רואה עצמו רק סופר. הוא רותם עצמו לשיפור החברה, מנסה להיכנס לחיים הפוליטיים ולהתקבל 24 פעמים לאקדמיה הצרפתית ונדחה. האקדמיה אינה יכולה לקבל תחת כנפיה אדם חריג כזולא. בחייו הוא אדם צנוע, לא מתהולל, יושב בית ונטול יצרים מיניים מעל לסביר. רק בגיל חמישים ומשהו, כשמוכנסת עוד משרתת לביתו, זולא רואה בה מושא אהבה, זו עוזבת עבודתה והופכת לאהובתו הסודית ולאם שני ילדים דניז וז'אק.

טרויה מעמיד בפנינו דמות אדם חסרת מנוחה. זולא חייב להיות מעורב, להשמיע דעתו בכל נושא כמעט, בטח אם זה נושא חברתי/פוליטי. תהילתו נישאת על כתפי כל. אמנם בצרפת יש לו לא מעט מתנגדים, אבל בעולם הוא מפורסם ונקרא בארצות רבות לצד טולסטוי. באיטליה הוא מתקבל בכבוד מלכים ושם הוא אף שומע על דרייפוס, אם כי לא מתייחס לידיעה ברצינות. רק כעבור שנים אחדות מתעורר בו קול הקורא לבדוק את האמת וברור לו שיש כאן עוול. המאמר המפורסם שלו "אני מאשים" בעיתון גורר נגדו משפט, בריחה, וכל השאר היסטוריה.

20 הספרים של סדרת רוגון-מאקאר העשירו את זולא מאוד והעניקו לו חיי נוחות. נושאי הספרים לא תמיד התקבלו בברכה אצל השלטון, בכירי הדת וקובעי הבון טון של סדר היום הציבורי. לא איש כזולא יוותר. מיד הוא המשיך בעוד סדרות של ספרים, אלא שאותן דווקא לא גמר לפרסם בשל מוות מסתורי בביתו.

כיום שרידיו נמצאים בפנתיאון. זה לא היה דבר ברור מאליו שיועבר לשם, גם הטקסים שליוו את ההעברה לא היו ברורים מאליהם. אלא שגדלות נפשם של המחליטים הביאה בכל זאת לטקסים מהודרים ולשימור שרידיו לתהילת עולם.

ביוגרפיה מופלאה ומרתקת.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על אמיל זולא