ביקורת ספרותית על כלה מאת אורה אחימאיר
ספר מעולה

---

סיפור אהבה, מרגש, אמיתי, נוגע ומאוד מרתק.
וכך הוא מתחיל: האם הסתלקה מהעולם בין שישי לשבת כשהילדה היתה רק בת עשר. האם נטמנה ביום גשום בבית העלמין בגבעת שאול.
שישים שנה לאחר מותה של האם, אורה אחימאיר יוצאת לחפש את הסודות שהוצפנו במשפחה, כאשר הגירוי לכך נגרם עקב מפגש אקראי עם "הגברת הכהה" בוושינגטון בשנת 1975, במסיבת קוקטיל בבית השגריר.
המפגש ביניהן גילה "חדשה" מסעירה שלא היתה ידועה....עמוד 18: "עזבתי את צפת לפני שנים רבות, שתדעי שעד היום בסוף כל קיץ, כשמתקרבים הימים הנוראים, אני מדליקה נר לזכרה. ככל שעוברות השנים אני נזכרת יותר בצפת וגם באמא שלך." היא נאנחה, "טרגדיה כזאת קשה לשכוח"....חשתי איך הדם אוזל מן האצבעות ומן הפנים ובקושי מלמלתי: "רצח? הבעל הראשון? את בטוחה?"
הסופרת יוצאת למסע אישי על מנת לגלות את רזי משפחתה. במשך המסע היא חולצת וחושפת רבד ועוד רבד על הבית בו היא גדלה, משפחתה ובמיוחד את קורות חייה של האם.
האם היתה אישה מיוחדת וחייה היו קצרים. צעירה מהגליל, שהספיקה לחיות בצפת ובירושלים כאשר היא נאלצת לעקור מצפת לירושלים עקב הטראומה אליה נקלעה.
יש בספר הדגשים על היחסים בין האם לבעלה, לילדיה ובמיוחד לאורה. לי היה מאוד קשה לקרוא את השורות בהן מתואר הקיפוח שהרגישה אורה מהאם ולאורה האם תמיד נראתה מסתורית עם סוד משלה אבל בגילה אז - היא לא ידעה מה היה הסוד.
סיפורה האישי של הסופרת שזור היטב בתקופה של ימים אחרים ונע בין צפת, ירושלים והונגריה... התקופה היא שנות עשרים- שלושים במאה הקודמת, בימים שלא היו טלפונים ומי בכלל חשב על טלפונים ניידים, שצריכים ללדת בשבת אז הולכים ברגל לבית החולים. אילו ימים שהרתיחו את החלב כי הוא לא היה מפוסטר, שמוכרי הנפט ומוכרי בלוקי הקרח עברו בין הבתים בעגלות רתומות לסוסים. זה היה עידן שהרתיחו את הכביסה בכחול כביסה כדי שתהיה צחה ולבנה.
יחד עם זאת ובאותה עת בארץ שולטים הבריטים ומתווספים להם אירועים נוספים כגון: מאורעות תרפ"ט,הספר הלבן, מלחמת העולם השנייה, הקמת המדינה, מלחמת השחרור ועוד.
אומנם רוב הספר מתרכז באם אך אני גם אהבתי את האב שגילה לאורך כל הספר עוצמה נפשית ושפע של חוסן. (האב עשה טעויות, אך מאידך יש לקחת בחשבון שבהחלט לא קל לגדל 3 ילדים קטנים לבד ועוד בתקופה ההיא).
להלן אחד הקטעים שנגע בי:"האור בחלון האפיר והתעמעם, וחשבתי שראיתי דמעות נמלטות מעפעפיה והסגורים ומרטיבות את הסהרונים הכהים מתחת לעיניה. גם עיני היו רטובות. נשקתי לה והיא לא הגיבה. יצאתי והלכתי מהר, כמעט רצתי ברחוב המחשיך. היה קר והמעון של ויצו עמד להיסגר. האלמוגים ננעצו באגרוף הקפוץ בתוך כיס הבטלדרס שלי ובגרון בער גוש של כאב. זאת היתה השיחה הראשונה והאחרונה שלי עם אמא שאמרה בה אהבה ונטעה בי תקווה. עוד יהיה טוב." (עמוד 212)
משפט נוסף שהתחברתי אליו ... בעמוד 229 כותבת אורה אחימאיר: .... "אדם באמת אינו צריך אלא לספר אחד בחייו".
הספר מחולק ל-13 פרקים וכל פרק מעשיר ומעורר מחשבה. יש בו שילוב של צילומים אותנטיים מהר מירון, השוק בצפת, המשפחה ועוד. אהבתי את שזירת המשפטים באידיש והפתגמים שהוסיפו לא מעט מלח ופלפל לסיפור.
צורת הכתיבה בהחלט מעבירה את הרגשת המסע של הסופרת לקורא.
אהבתי את הספר והוא מומלץ בחום. אני תקווה שנזכה לעוד ספרים מפרי עטה של אורה אחימאיר.

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על כלה