ביקורת ספרותית על מילת כבוד מאת נלסון דה-מיל
ספר מעולה

---

בספטמבר האחרון נפטר סופר המתח האמריקני נלסון דה־מיל, שספריו היו חביבים עלי מאוד. סביר שאם לא מלחמת "חרבות ברזל" הידיעה על מותו לא היתה חומקת ממני. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

דה־מיל, שגדל בגרדן סיטי, ניו יורק, התגייס ב־1966 לצבא היבשה האמריקני, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה־‭.CIA‬ הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט, ב־1968.

הוא לחם בשורה של קרבות, בין היתר בעמק א־שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש ראש גשר… בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". למרות פחדיו הוא פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד (מקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל).

ב־1969 השתחרר מן הצבא, השלים תואר שני במדעי המדינה והפך לסופר מותחנים. ספרו הראשון, "על נהרות בבל", עסק באופן מפתיע בסכסוך הישראלי־ערבי. אף שהוא היה די מותח, הוא היה מותחן מופרך וחסר ייחוד.

ספרו הבולט ביותר, "בית־הספר לקסם אישי" (הוצאת כתר, 2015), שהיה המשובח בספריו ושילב בין סיפור מתח כתוב היטב ליכולת ספרותית גבוהה. בספר, שעלילתו התרחשה בשלהי המלחמה הקרה, גילה קולונל סם הוליס, טייס קרב בחיל האוויר האמריקני שנעשה למפעיל סוכנים במוסקבה, כי הקג"ב הפעיל מתקן מיוחד, "בית־הספר לקסם אישי של גברת איבנובה". עד מהרה התברר להוליס, "שבית־הספר הארור הזה משמש מרכז אימונים לסוכנים סובייטים, שלומדים שם לדבר, להיראות, לחשוב, לפעול ואולי אפילו להתעלס כמו אמריקנים" (עמוד 287).

וכל זאת כאשר המורים בבית־הספר הם טייסים אמריקנים, חלקם חבריו לנשק של הוליס, שנפלו בשבי במלחמת וייטנאם ונחשבו מאז לנעדרים ולחללים שמקום קבורתם לא נודע. לאורך הקריאה בספר הולכת ומתבררת לקורא ההבנה שהביון המערבי אינו חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמץ לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם בהרבה.

בין שני הספרים הללו נפנה דה־מיל להתמודד עם חוויותיו מהמלחמה ופרסם את הספר "מילת כבוד" (הוצאת כרם, 1987). קראתי את הספר בטרם גיוסי לצבא והוא הותיר בי רושם עצום, מאז קראתיו עוד כמה פעמים, אחת מהן ממש לאחרונה. הספר אינו תיעודי (ומטלטל) כמו "שדרים" ואין הוא בו את העומק שברומן המלחמתי הנהדר "מטרהורן", שכתב קצין הנחתים קרל מרלנטס על שירותו כמפקד מחלקה במלחמה. במסווה של מותחן כתוב היטב עסק דה־מיל בשורה של סוגיות ודילמות במלחמה ובכללן טוהר הנשק, פיקוד בלחימה, משמעת, גבולות הכוח ומידת האחריות של חיילים ומפקדים לנעשה בשדה הקרב.

גיבור הספר הוא בן טייסון, גבר כבן ארבעים, איש עסקים מצליח בהווה, בעל משרה בכירה בתאגיד בבעלות יפנית, בוגר מכללה יוקרתית ובן למשפחה טובה. טייסון, כמו המחבר, לחם בווייטנאם וכמו המחבר, שירת כמפקד מחלקת חי"ר בדרגת סגן בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת) ולחם במהלך מתקפת הטט המפתיעה. טייסון נפצע במהלך שירותו ועוטר על אומץ ליבו נוכח פני האויב. במילים אחרות, בחור טוב מבית טוב – אחד משלנו.

ואז, כמעט עשרים שנים לאחר שהשתחרר מהצבא, יצא לאור ספר שבו נטען כי טייסון ואנשיו אחראים לטבח בחסרי ישע בבית חולים צרפתי, וחייו טולטלו מקצה לקצה.

ב־30 בינואר 1968, ביומה הראשון של תחילת השנה הירחית, חג הטט אשר נקרא גם "חג האביב" פתחו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג במתקפת פתע (7 באוקטובר מישהו?) על הכוחות האמריקניים והדרום וייטנאמים בכל רחבי דרום וייטנאם. צבאית, המתקפה נכשלה. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הווייטקונג ככוח לוחם.

אבל מתקפת הטט המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב, אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד. ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. הכוח המערבי (במקרה זה האמריקנים) אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה.

על כל פנים, טייסון ואנשיו מצאו עצמם בלב הלחימה בקרב על העיר הואה, אחד הקרבות הקשים במסגרת המתקפה. "טייסון זכר את מפקד הפלוגה, סרן בראודר, שאמר: "החיים הם במיעוט כאן." וכעבור זמן לא רב הצטרף בראודר עצמו אל הרוב" (עמוד 13).

במהלך הקרב נקלעה המחלקה בפיקודו למארב בכפר פו־לאי, בפאתי הואה, וספגה נפגעים רבים. טייסון קרא לאנשיו "לסגת! קחו את הפצועים והשאירו את ההרוגים – והקפידו על ההבחנה!" (עמוד 33).

בהתאם לפקודתו "מחלקה 1 של פלוגה א׳ החלה להיסוג על פני הכיכר החלקה מבוץ. הם זחלו, הם רצו ומעדו בכיכר אפופת העשן בדרכם אל שורת הבקתות הראשונה שבפאת השטח הפתוח. הם העלו באש את הבקתות ברימוני תבערה, והטילו את רימוני העשן האחרונים שלהם והטילו רימוני גז מדמיע בעקבותיהם. הם פילסו להם דרך ברובי אם־16, במקלעים, ברובי־ציד, במטולי רימונים ובאקדחים, מכלים תחמושת בקצב שהעיד על גודל ייאושם. הם לחמו על כל מטר בין בקתות החזרן, והותירו אחריהם שביל של אש בפו־לאי במאמציהם להיחלץ מן המלכודת שניתקה אותם מן הכוח העיקרי" (עמוד 33).

לאחר שהצליחו הוא ואנשיו להיחלץ מהמארב הגיעו לבית החולים הצרפתי, ועל מה שקרה שם ביקשו רשויות הצבא להעמיד את טייסון למשפט, שכן כמפקד בשטח הוא האחראי לפעולות חייליו. הוא גויס מחדש ונתבע לדין, כאשר השאלות שבמרכז הספר הן האם אכן ביצע את המעשים בהם הוא נאשם? או שמא המלחמה היא גיהנום וכל הנעשה בה הינו מחוץ לכל שיפוט מוסרי?

אף שגויס מחדש בחר טייסון לשכור עורך דין אזרחי, לאחר שהתרשם מאישיותו ומהרקע שלו, וינסנט קורווה שמו. "זה הרקע שלי, מר טייסון: הוסמכתי כעורך־דין בניו־יורק בשנת 1967 וזמן קצר לאחר מכן גויסתי ישר לפרקליטות הצבאית ונשלחתי לקורס בשארלוטסוויל. שירתי בסגל של הפרקליטות בפורט בנינג. הייתי רואה לפעמים את קציני החי"ר מתאמנים. מימי לא ראיתי אנשים שמעבידים אותם כל־כך קשה. ואז, באחד הימים, כאשר עברתי על פני אחת המראות הגדולות באולם ההמתנה של בניין הפרקליטות, ראיתי את הסבון החיוור והצנום עם התיק שכופף את גופו לצד אחד, כמו אוניה שוקעת. ואז, ברגע של טירוף, החלטתי להיות קצין חי"ר" (עמוד 299).

יתכן שזה היה רגע של שפיות, השיב לו טייסון. קורווה חייך. "אף אחד אחר לא חשב כך. על כל פנים, אחרי חודשים של ביורוקרטיה וסחבת, עזבתי את הפרקליטות והוצבתי לקורס חי"ר בבנינג. שש פעמים הלכתי למות בחודש האימונים הראשון. אבל לא נתתי להם לדעת זאת. סיימתי את הקורס, וזמן קצר לאחר מכן נשלחתי לווייטנאם והוצבתי בדיוויזיית הרגלים העשרים וחמש, ליד קו צ'י" (עמוד 300). הייתי, סיפר קורווה לטייסון, "מפקד מחלקה, כמוך, והשתתפתי בקרבות. כמוך עברתי את מתקפת הטט, להבדיל ממך, לא נפצעתי" (עמוד 300).

"כשאתה נמוך וצנום, יש לחי"ר כוח־משיכה מסוים, שאדם כמוך אולי יתקשה להעריכו. לא הייתי יכול להיות לוחם גדול לפני שהומצא אבק השריפה, אבל אלוהים נתן לנו אם־16 קל וחגור קרבי קל ועשה את כולנו רצחניים" (עמוד 300), אמר קורווה. אבל כאן, אמר והצביע על ראשו, "עדיין יש הבדלים גדולים בין בני־אדם. וכאן יתחולל הקרב הזה" (עמוד 300).

במהלך הפגישה הביט טייסון בתצלום ממוסגר שהיה תלוי במשרדו של קורווה שבו נראו אנשי המחלקה שעליה פיקד קורווה בווייטנאם. "באמצע השורה האחורית עמד סגן וינסנט קורווה. הוא נראה כמעט מצחיק בין שני הענקים השחורים שמצדדיו, אבל טייסון הסתכל מקרוב וראה דבר מה בתווי פניו של קורווה ובעיניו – דבר־מה שהוא הבין. זה לא היה המבט הבוהה, אלא המבט של חיית טרף רעבה, של גבר היודע שהוא מסוכן" (עמוד 300).

"אתה יודע בוודאי שאכן אירעה הפרה של החוק הצבאי ב־15 בפברואר 1968. זו היתה הפרה שאין עליה התיישנות" (עמוד 302), אמר טייסון לקורווה. האמנם? תהה קורווה, ושאל כיצד טייסון קובע זאת. האחרון השיב שהיה שם. באמת, שאל קורווה וביקש ללמד את טייסון דבר מה.

"כל סיפורי המלחמה הם בבלת" (עמוד 303), קבע קורווה והתייחס לקיצור הצבאי הידוע שפירושו בלבול ביצים ללא תועלת. "החל בזיכרונותיו של גנרל וכלה בהתפארותו של טר"ש בבאר. הכל בבלת. החל ב'איליאדה' וכלה בפלישה לגרנאדה, הכל בבלת. מעולם לא שמעתי סיפור מלחמה אמיתי ומעולם לא סיפרתי סיפור כזה, וגם אתה כך. ואם נגיע בסוף לאולם בית־המשפט, אנחנו נגרוף את החרא והבבלת מהר יותר וגבוה יותר מאשר הצבא, ועד שנהיה מוכנים לצאת משם, נהיה כולנו שקועים עד העיניים בזבילי פגזים ובחרא. אל תעמיס עלי את האמת, מר טייסון. איני מעוניין בה" (עמוד 303).

טייסון הופתע מכך שקורווה אינו רוצה לדעת מה באמת קרה בתקרית שבגינה הוא עומד למשפט. "לא. מה איכפת לי מה קרה שם? אחרי ששומעים סיפור מלחמה אחד, כל האחרים זהים בדיוק. שמור את הפרטים לעצמך. ואם יהיה לי צורך לשאול אותך לפרט זה או אחר, כדי לגבש מדיניות הגנה, עשה לי טובה וספר לי שקרים" (עמוד 303).

טייסון חשב על הדברים כמה רגעים ולבסוף אמר: "פעם שמעתי סיפור מלחמה אמיתי. דיווח של קצין מצבא הדרום על קרב גטיסבורג. הוא כתב: 'כולנו יצאנו אל גטיסבורג, בקיץ של שישים ושלוש, ואחדים מאיתנו חזרו משם. וזה הכל, חוץ מהפרטים" (עמוד 303). קורווה חייך בהבנה. "כן, חוץ מהפרטים" (עמוד 303).

מאז ה־7 באוקטובר ישראל במלחמה (שפרצה גם היא, כמו מתקפת הטט, במתקפת פתע שיזם החמאס), ובמסגרתה לחמתי כקצין בגדוד צנחנים מילואים ברצועת עזה. זו מלחמה קשה, ארוכה ומורכבת. אבל כשאני חושב על שאירע בלחימה, שהיתה מלאה אירועים משמעותיים שילכו אתי כל חיי, אפשר לסכם אותה בצורה דומה. כולנו יצאנו לרצועת עזה, באוקטובר 23׳, וחלקנו גם חזרנו. וזה הכל חוץ מהפרטים.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מילת כבוד