לפני הכל אני חייבת להודות, שכמו שהפולניות אומרות - "יש לי סנטימנטים" - לאורית הראל.
קראתי את ספרה "זה לא שאני לא אוהבת" כשחייתי בניו יורק והוא עשה לי משהו טוב. אז... זהו. הודיתי.

לגבי "שם זמני": קודם כל, אהבתי את העובדה שקראתי אותו ב-2013, 20 שנה אחרי שיצא לאור ועדיין הוא היה רלבנטי. אהבתי מאוד את עטיפת הספר (צילום מעולה של רלי אברהמי, איזו צלמת מופלאה ומוכשרת), וגם את הצילום של הראל. מה שכן, חרה לי מאוד התיאורים ה... איך לומר בעדינות, "פלצניים", נפוחים ו"שבעים" של הסצינה התל אביבית הנפוחה של תחילת שנות התשעים של המאה העשרים. ויש הרבה כאלו בספר (החל מלבני-הזכוכית...) זה קצת טו-מאץ' האסקפיזם הזה, אוריתי. אין צורך בזה, באמת. אנחנו הרי, איך שלא מסתכלים על זה, בלבנט. בנוסף, היו חסרות לי דמויות "אחרות": לא רק פולניות, עשירות, עם סבתא שקונה דירה בתל אביב לנכדה שלה, אלא... הייתי רוצה לדוגמה לקבל קצת מידע על שלום השיפוצניק והעוזר שלו. הייתי רוצה איזו דמות של ערס, של בן עדות המזרח, משהו אחר, שככה, יאיר יותר טוב את הדמויות הראשיות. כמו דמותו המעולה של "רומא" (איזה שם מעולה אגב, כי שלי, גיבורת הספר היא דיילת, אז יש כאן כפל משמעות - כמו שם סבתה של שלי, פרידה - מלשון פרידה - ואכן היא מתה וישנה כאן פרידה. עוד סימבוליות בשם. איזה יופי!) הפסיכולוג של שלי. דמות נהדרת, מעניינת, שונה. אבל מלבד הוא - ואורנה השמנה הקרצייה - היה לי חוסר קצת בדמויות משניות.

נתתי ציון "מעולה" לספר כי חיבבתי אותו. נכון. הוא לא ספר גדול. אבל נהניתי מהקריאה בו. אני חושבת שמוטב שהראל תפתח את עצמה ככותבת ותפסיק באופן מוחלט לשאוב השראה מסופרות אחרות. עירית לינור למשל, אותה היא קראה וממנה היא בוודאות קיבלה השראה (מ"שירת הסירנה", בעיקר) בכתיבת "שם זמני". אורית הראל צריכה להכניס לקודקודה שהיא סופרת טובה יותר מלינור, ואז, ובכן, אז הכל יזרום אחרת.

והערה בונה אחרונה לסיום: למה לקרוא לספר "שם זמני"? למה לא להיות קצת יותר מקורית? לקרוא לו אולי... "כשהארי פגש את שלי"? טוב, נו, אולי בגילגול הבא.