ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין
ספר לא משהו

---

ראיתי כאן בביקורות למטה שכתבו שהספר הזה הוא טלנובלה. לא הייתי חושבת על זה בעצמי, כי זה לא עולם המושגים הטבעי שלי, אבל זה באמת ככה. אשכרה טלנובלה. א' אוהב את ב', ב' מאוהבת בג', ג' בכלל מתלהב מכל אישה שעוברת תחת הראדר שלו, מה שגורם לב' לזנוח אותו כליל, עד שקורה אסון והם חוזרים להיות יחד. טלנובלה אמיתית, חלקה אפילו מתרחש בספרדית, ככה שנרגיש אוטנטיים. אילו הייתי צריכה להגדיר את הספר במושג שהוא כן מעולם המושגים שלי הייתי מסכמת אותו ככה: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.

עלילת הסםר בקושי מתאימה להגדרה של עלילה. יש כאן כמה אנשים, ודברים שקורים להם ושהספר עוקב אחריהם בצורה עקלקלה ומסתחררת. מוקד העלילה הוא טבריה, ומשפחה קטנה שגרה בה: אמא רוחמה (גבוהה, צעקנית והיסטרית), אבא רוברט (נמוך, רודף שמלות, ובעל ידיים טובות), הבן הגדול שלומי (תלמיד לא מוצלח שמתקשה בקריאה, בשלן מעולה, חולם ובעל רגשות גדולים) והבן הקטן חיליק (תלמיד מעולה, בעל לב טוב, ובכלל ילד מושלם). העלילה סובבת סביבם בשלושה מישורים עיקריים - שנת 1969, אמצע שנות השבעים, ושנות השמונים.

הנוסטלגיה. הספר עמוס פריטי מידע לא רלוונטיים - מי היה הנשיא, מה קרה בחדשות, מי שר מה בפסטיבל הזמר, מתי קנו טלוויזיות ומזגנים ועוד כהנה וכהנה. המטרה היא למקם את הסיפור באוטנתיות בזמן שנקבע עבורו, וגם לגרות את בלוטות הנוסטלגיה אצל הקורא. לא עבד אצלי. אולי כי אני צעירה מדי (ב-1975 הייתי בת שנתיים), ואולי כי לא הזדהיתי עם אוטתנטיות הדמויות, והרגשתי בזיוף הכולל.

הדמויות. מלבד ארבע הדמויות העיקריות, הספר מלא בעוד ועוד דמויות שאמורות להיות צבעוניות, אמיתיות ומרתקות: השכנה חנה וביתה אלה, השכנה ורדינה, הגיסות של רוחמה, הדוד של רוברט ואשתו המוזרה, המורות של שלומי, ועוד רבים. אני לא יודעת למה, אבל אולי זו האופנה בעשור האחרון, כי כולם מתוארים בצורה נלעגת בקטנותם ובעליבותם, ומי שלא - מת. התחושה העיקרית היא דכדוך עמוק. הניסיון לתאר אותם באותנטיות שמקנה להם המוצא והתפקיד יוצר לרוב מסכות סטריאוטיפיות, ולא הצליח לגרום אצלי עיגוליות ותחושת הזדהות.

רמת הפירוט. הורה לילד קטן שנדהם בראותו את ילדו הפעוט מאונן בסלון, יקבל תכופות את ההדרכה להגיד לו שמדובר בדבר טבעי ומקובל, אך גם פרטי, כך שאין לעשות דברים שכאלה בפרהסיה. לעומת זאת כאשר סופר מתאר בפרטי פרטים ובציבור קוראי ספרו אוננות, או מעשים אחרים שהנעה יפה להם, אין איש שיאמר לו: עד כאן. רמת הפירוט מוגזמת, וגרמה אצלי תחושת סלידה. כך גם ריבוי תיאורי הסטיות המיניות, התקיפות המיניות, התקיפות סתם, ורוע הלב. אני לא גרה בלה-לה-לנד גדלתי בשכונת מצוקה עלובה למדי, ועדיין אני לא מאמינה למינון כזה של מוקה בכלל ומצוקת ילדים בפרט.

הכתיבה היפה, ריבוי ההומור והשנינות הלשונית, התיאורים המרגשים לעיתים ועוד מעלות הכתיבה של זרחין אינם מחפים על הפגמים הרבים שבספר. זרחין מתאר מעולה וגורם בכך לקבס שהרגשתי להיות אמיתי ביותר. לא מומלץ.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד