פעם, לכשהוצגה בפניי השאלה "מה הוא הספר האהוב עליך", הייתי ממלמל במבוכה משהו בסגנון-
-אין לי ספר אהוב... יש הרבה ספרים שאני אוהב מאוד באותה מידה...
-כן, הם היו עונים בעקשנות, אבל מה באמת-באמת אתה הכי-הכי אוהב?
וגם לזה לא הייתה לי תשובה, כך שהייתי מנסה להסיט את נושא השיחה לכיוון שונה. אם היו ממשיכים להציק, הייתי מסביר להם שאין ברצוני לענות על שאלות כגון אלה, באופן שאינו משתמע לשני פנים- דהיינו, הייתי מחטיף להם אגרוף לפרצוף.
ואז, בשרשרת של צירופי מקרים מטופשים למדי, התגלגל לידי ספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה." הבטתי בו, קראתי את כריכתו האחורית, ובחנתי את כלל הספר ברפרוף מעט אדיש. שום דבר מיוחד לא היה נראה באופק. על הכריכה נכתב באותיות גדולות ומסבירות פנים- "מהדורה חדשה לסדרה הקלאסית". ובכן, חשבתי לעצמי, לא רק שמדובר בקלאסיקה, אלא שמדובר בקלאסיקה מסוג כזה שאפילו טרחו להוציא בעבורה מהדורה חדשה.
מעניין שמעולם לא שמעתי עליו.
כלומר, כן, שמעתי פעם את השם הזה, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אבל לא יותר מזה. העובי של הספר לא היה נראה מרשים במיוחד. למעשה, הוא היה נראה די עלוב. כמה קלאסיקה יכולה להיכנס בכל כך מעט עמודים?
בסופו של דבר התיישבתי לקרוא.
מיותר, אני חושב, לציין שנהנתי מכל רגע. אבל האמת היא שהמחשבה שעברה לי בראש כשסיימתי לקרוא הייתה- סיפור נחמד, אבל זה הכל? על מה כל המהומה? איפה פה בדיוק עניין הקלאסיקה?
ואז קראתי את כל שאר הספרים בסדרה.
והנה המחשבות שלי בנושא-
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה היא סדרת הספרים האהובה עליי ביותר.
דברים רבים נכתבו כבר על ההומור המטורף וה- הו, כה בריטי המשובח שלו. לא אהבתי את ההומור של הספר רק בגלל שמצאתי את עצמי כל כמה פסקאות צוחק בקול רם ללא שליטה, אלא גם בגלל שגליתי את עצמי מחדש בתוך ההומור הזה. לא הייתי מודע לקיומו של עולם הומור הנונסנס הבריטי לפני כן, ולא ידעתי עד כמה הוא משפיע עליי ועד כמה אני אוהב אותו. הספר הזה פתח לי פתח אל סגנון חדש של בדיחות מתחכמות, ממורמרות, או סתם שטויות במיץ עגבניות, שנשבתי בקסמן בבת אחת.
אני בקלות יכול לראות אנשים שלא יתחברו להומור של הספר הזה. זה לא הומור פשוט וסטנדרטי, שרואים בדרך כלל בקומדיות אמריקאיות. לאנשים שזה לא הסגנון שלהם הספר הזה יכול להיות מעיק. אבל לי אישית- זה עשה את זה לחלוטין. ואם אתם לא יודעים מה בדיוק הסגנון שלכם- תנו הצצה. אולי תופתעו לגלות סוג חדש של צחוק שלא הכרתם.
מה אוכל להגיד על העלילה? לא יותר מדי. זאת באמת לא העלילה שמחזיקה את סדרת הספרים הזאת אלא יותר מה שמסביבה. ההרפתקאות השונות שעוברים גיבורי הסיפור כמעט ולא מתחשבים בתבנית הסיפור הרגילה של "מסע הגיבור", או מה. הם בעיקר נועדו כדי לחזק את המסר הענקי שהספר הזה מעביר לעולם. כמובן, כל דמות שם היא לא פחות ממבריקה. בעיקר אהבתי, כמובן, את מרווין, שגרם לי לצחוק הכי הרבה במהלך הסדרה. אבל הסיפור בעצם לא עומד בפני עצמו- הוא חלק מיקום עצום ומטורף, מלא באינספור פרטים וסיפורים, כולם משוגעים ושטותיים באופן פנטסטי, וכולם גרומים לך להביט בשמי הלילה זרועי הכוכבים במבט קצת אחר.
וכעת אני רוצה לדבר על השינוי הגדול ביותר שהספר הזה עשה בי- הסיבה שבגללה אני כל כך כל כך אוהב אותו ואת דאגלס אדמס בכלל. המסר של הסיפור.
ההבדל בין המסר של הספר הזה לבין מסרים של הרבה ספרים אחרים הוא, שבעוד שמסרים של ספרים אחרים גורמים לי לחשוב ולהרהר בהם קצת, הספר הזה והמהות הכללית שלו עזרו לי בפועל.
למי שלא מכיר את הספר, אומר ש'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' הוא ספר בדיוני שמכיל בתוכו את כל החכמה והידע הקיימים ביקום, ועל גב הספר מודפסות שתי מילים באותיות מאירות עיניים- "בלי פאניקה".
וזהו. על זה כל הספרים האלה מדברים. בלי פאניקה. לפעמים מחשבות מפחידות מתגנבות לראש על משמעות החיים, היקום וכל השאר, ולפעמים אנחנו מרגישים כל כך קטנים בתוך כל היקום האינסופי הזה. הספר הזה לא מציע משמעות כלשהי לחיים. להיפך- הספר דוחה מכל וכל את האפשרות שאחת כזאת בכלל קיימת. אבל גם אם כן, גם אם הכל נורא, גם אם היקום הענקי הזה הוא חסר כל משמעות, גם אם החיים שלך יעלמו ויתנדפו בתוך זמן קצר, גם אם אין כלום אחרי המוות מלבד חור שחור ואפל, גם אם אין שום תקווה-
"בלי פאניקה."
תן מקום למחשבות האלה, אמר לי הספר. תחשוב על זה- זה בסדר. אבל רק בלי פאניקה. אם הכל נראה לך קשה וקצת אפור, אם אין לך מושג מה היא התשובה- זכור שהיא בסך הכל ארבעים ושתיים, ושזה לא משנה מה זה בכלל אומר, תנשום עמוק, שתה ספל תה, אל תשכח להצטייד במגבת, בלה בנעימים עם מה שלא עושה לך טוב, תישן קצת, תהיה נחמד לסובבים אותך, תצחק קצת, ובלי לפאניקה.
יום מגבת שמח (באיחור)
