הביקורת נכתבה ביום שבת, 15 בספטמבר, 2012
ע"י פחד
ע"י פחד
אוף... יש לי כל-כל הרבה מה לומר!
אז מאיפה מתחילים?
אראגון גיבורנו האהוב, התחיל לדעתי בצורה הטובה ביותר. גם אם בספר הראשון הכתיבה היתה פחות טובה, הדמות של אראגון היתה יוצאת מהכלל. נער עם המון שאלות, שמתחיל את תהליך ההתבגרות וההפיכה לגבר, ובספר השני התהליך הזה בשיאו ואתה ממש מתרגש מכל מילה.
אבל הספר השלישי, זה שכל כך חיכיתי לו, כמו... אויכזב.
טוב, לא בדיוק. פאוליני שובה אותי בקסמיו פעם אחר פעם, אז אין סיכוי שאתעלם מהדמויות המדהימות ומהכתיבה הסוחפת, אבל הפריע לי משהו מרכזי ביותר:
העלילה.
כלומר, נו באמת, בן אדם, למה למרוח אותנו על גבי חמש מאות עמודים?? אין תחושה של מריחה, אבל כשעצרתי והסתכלתי לרגע קלטתי משהו חשוב: אין כמעט התקדמות.
מלחמות, הטלאות, הרצף - המעורער בכך שיש פרקים גם על רוראן - היה מקוטע והסתבכתי לגמרי.
כאילו, יכול להיות שזאת רק אני, אבל פשוט לא... אין לי משהו יותר מתאים מזה: לא הבנתי את הספר.
הסתבכתי בעצמי, בדמויות השובות, בערים. אין התקדמות משמעותית, ולפחות הקטעים עם רוראן - שהוא דמות מעולה - היו מקודמים איכשהו.
אני לא יודעת לומר בדיוק שהתאכזבתי, אבל אני יכולה לומר שלדעתי בספרים הראשונים היה מן קסם שקצת אבד בשבלישי אף שבבריסינגר יש מעלות אחרות: אראגון בוגר יותר, חזק יותר, מושלם יותר - אני לא יודעת אם זו מעלה בדיוק - ועוד ועוד...
כאני אתמצת כי נראה לי שאני חופרת ברמות בלתי רגילות: היה לפאוליני "קשר" טוב יותר עם הספרים הראשונים, יותר זרימה.
ועכשיו הפרטים, הזיקוק, ההקפדה, הם הוסיפו מאוד לכתיבה אבל גם קצת פגמו מההנאה שבקריאה.
אבל מה אני חופרת? בסך הכל ספר מצוין שכתוב בשפה יפה וסוחפת, המשך ראוי לעלילות אראגון וספר שבאמת נהניתי לקרוא על גבי ימים שלמים, אף על פי הבלבול והתסבוך שאליו נקלע מוחי הקטן בגלל הספר הזה.
באמת ששווה ארבעה ככבים,ואם החסרתי כוכב זה רק בגלל שהרגשתי קצת אבודה.
פאוליני, אני זכאית להוריד בפניך את הכובע, שוב.
0 הקוראים שאהבו את הביקורת