ספר מקסים!
ההתחלה מאוד מבולבלת, אבל אחרי שצולחים אותה ומבינים מי נגד מי ומי עם מי הסיפור מתחיל לזרום. הסופרת כותבת ברגישות מאוד יפה את סיפורה של מנדורלה, ילדה בת שש, קטנטנה לגילה, שביום בהיר אחד מאבדת את אמה שנהרגת בתאונה ואף אחד לא יודע מיהו אביה. כל הבניין מחליט לגדל את מנדורלה ביחד, בתורות. מנדורלה מספרת לנו את סיפור התבגרותה כילדה, ואחר כך כנערה מתבגרת, שכמו כל אחת אחרת, כל מה שהיא רוצה בעולם זה להשתייך ולהיות נאהבת. היא עוברת בין קומה לקומה בבניין, בין משפחה למשפחה כשכל משפחה היא שונה מקודמתה וכל משפחה מהווה אבני בניין באישיות של מנדורלה. אנחנו לומדים להכיר אותה ואת כל הדמויות המרכיבות את העולם שלה בתוך המציאות המורכבת שבתוכה היא מצאה את עצמה. מעין פאזל מלא תובנות שבכל פעם נחשפים לעוד ועוד חלק שלו.

בקיצור, אהבתי וממליצה :)

קצת עלילה תפלה, קשה להתחבר אליה,סיפור חלק מדי ומעט לא נוגע.
הסיפור על ילדה בת שש שמתיתמת מאימה. אין לה זהות של אב ספציפי ומאומצת על ידי בנין שלם באיטליה.
חשבתי על הענין, ואמרתי לעצמי כי ילד בן שש, כבר עם תודעה מפותחת,זכרונות שנשארים, רגשות וצרכים בשלים. אם אני אוסף את החותם שהאם השאירה על הבת, הרי צריכה היתה להופיע איזו עיקבה של טראומה. קמצוץ,טיפה או טיפונת.
הספר מתאר העברה של חבילה (בת שש הקרויה במקרה מנדורלה), אין כל תיאור של רגשותיה והתנהגותה, מין אוטיזם סיפורי רגשי.
ישר קופצים 11 שנים בבחינת נעשתה לה קפיצת הדרך או אולי כמו שנאמר על יעקב," ויהיו בעיניו כשבע ימים".
ההתרכזות היא יותר בדיירים המאמצים.
בסוף יש התפוצצות, אבל גם היא פתאומית, לא מוסברת, קצת תיאטרלית.
חבל על דאבדין ומשתכחין מהר.

עברתי קומה, ועוד קומה, באמת התאמצתי 50 עמודים, ובכל זאת שרדתי את חמש הקומות של הבניין ושם זה נגמר.
ריבוי הדמויות ובליל ההתרחשויות עשה לי סלט במח וההחלטה לפרוש הביאה עימה סוג של הקלה...

האורות בבתים של אחרים - תמיד... זוהרים יותר?
ככה לפחות טוענת קיארה גמברלה (לפחות בהתחלה). כמו המקביל המפורסם שלה – שבמקום מאור עיניים משתמש ב "דשא" כהשוואה, גם פה האור, הוא לאו דווקא תוצר השריפה המוכרת של חוט להט, כי אם האור המוקרן ע"י אנשי הבית, האנשים שבעצם הופכים את הקופסא הזו למקום שאפשר לקרוא לו "בית".

מנדורלה, גיבורת הספר, מבינה איך מתנהלים העניינים בבניין, הנמצא ברח' גרוטה פרפטה 315, דיי מהר, יחסית לילדה בגילה. אולי משום שלא ממש הייתה לה ברירה. בגיל שש, מנדורלה מאבדת את אימה, שכמעט לא משאירה אחריה דבר מלבד זכרונות מטושטשים של אימא, וכמובן, מכתב. מכתב שלמעשה, כמו רוב המאורעות בחייה של מנדורלה, היא הייתה האחרונה לדעת עליו.

כל דיירי הבניין אהבו את אימה של מנדורלה, מריה. בחורה כזו, היא הייתה נוגעת בכל אחד בצורה שונה – וכך גם בכל אחד מדיירי הבניין. דבר שגורם לכולם פה אחד, בהחלטה משותפת באחת מישיבות עליית הגג, להגיע לכדי שתי החלטות: ראשית, לקחת אחריות על הדבר החשוב ביותר שמריה השאירה אחריה, מנדורלה. אם לפני זמן קצר מנדורלה איבדה אימא, מייד לאחר מכן, זכתה בעוד חמש משפחות שלמות. שנית, לא לדבר על מה שקרה יותר לעולם (במיוחד לא על המשפט במכתב שיכול בשנייה להרוס הכל: "הייתי רוצה שאבא שלך יהיה אסטרונאוט שהולך על הירח, אבל תמיד חושב עלינו, ולא איש כמו רבים אחרים, שגר ברחוב גרוטה פרפטה 315 וערב אחד במרס, אולי משעמום ואולי מסקרנות, בחדר הכביסה לשעבר בקומה השישית עשה איתי אהבה".

מנדורלה עוברת הרבה שלבים בחייה, ובעוד שהרבה בני נוער אחרים צריכים להתמודד עם ההורים שלהם, כי זה מה שיש, למנדורלה הייתה את הפריווילגיה לבחור עם מי להתמודד באיזה שלב שבחרה. כל דיירי הבית אוהבים מאוד את מנדורלה, דבר שלעיתים מרגיש קצת מזויף ותלוש מהמציאות, אך עדיין מצליח ללחוץ על הנקודות הנכונות. מנדורלה עוברת מקומה לקומה, וככל שהיא עולה קומה, כך היא מתבגרת. כל קומה טומנת בחובה התמודדות חדשה.

הדמויות בבניין מרגישות לפעמיים "מקוטלגות" מדיי. כל אחד ממלא משבצת, כמו הכניסה לבית האחד הגדול (גמברלה בוחרת לתאר כ"תא משפחתי" זוג הומוסקסואלי – דבר יפה בפני עצמו).

מנדורלה אומנם מוקפת אהבה מכל עבר, אבל מה שקרה לא עוזב אותה, והמכתב הולך איתה לכל מקום. אותו מכתב בו אימה "השביעה" אותה, כי "ברגעי ייאוש לא תתחילי לקנא באושרם של אחרים.... באורות בבתים של אחרים". מנדורלה כותבת בכדי להתגבר על מכשולים, היא קוראת לשירים שלה "תפילות" - בקשות שהיא מבקשות מכל הסובב אותה. "הו כרזה, בואי נתחלף: תני לי את הידיעה שאת צודקת, ואני אתן לך את הידיעה שאת טועה".

לעבור תקופה כזו קריטית בחייה של מנדורלה יחד איתה, מרגיש לפעמים מעייף, ובמיוחד בהתחלה, כאשר מעט קשה להיכנס לחיים שנראים בהתחלה קצת מאולצים. אולם, כאשר ממשיכים, ניתן למצוא את עצמך הופך להיות חלק מדיירי הבית, כאילו הקומה הבאה שאליה מנדורלה עוברת להתגורר היא הקומה שלך. למרות שחשים שהכתיבה אינה מאומצת, היא נונשלנטית במקצת והופכת את הרגעים האלה לאמיתיים. אני לא חושב שאני יכול להגיד האם זה אחד הספרים הכי טובים שקראתי, אבל זו בהחלט תחנה בדרך לאחד כזה.

שלא תדעו לעולם פורקומונדו, כי "יש אורות שמפחידים יותר כשהם דולקים מאשר כשהם כבויים".

RedFox

ספר חמוד, קליל למרות שהוא מתייחס לנושא כבד, מזכיר לנו שגם הורים הם בני אדם ויכולים לטעות. משהו בסוף מלא התובנות של הסיפור הצליח להרגיע אותי, כאילו שאם ההורים לא מושלמים גם אנחנו לא חייבים להיות.
שאלה מעניינת שהסיפור הזה מעלה - האם כל עוד ילד מקבל אהבה הוא לא חייב לדעת מי ההורים שלו?
אני הייתי בוחרת לדעת, אין דבר יותר נורא מלחיות בחוסר ודאות.

כדאי לקרוא...

מעולה
מעולה
מעולה
מרגש
משעשע
מותח
החיים
אחחח החיים
כייףףף לקרוא
ויוה איטליה
עוגיות כוסמת
הישרתי כוסמת ירוקה ממש רצה לעשות את עוגיות הכוסמת שמצאתי בגוגל...
כדאי לקרוא מרענן ונחמד וקליל וכבד בו שמנית
וטגם מה שחשוב שאשה כתבה!!!

הספר בסדר, אך לא יותר מזה, יש משהו נורא לא זורם בכתיבה שלו.
סיפורה של ילדה שמתייתמת מאמה, מאומצת ע"י חברי הבניין שאחד מהם הוא אביה (כנראה), את ילדותה היא עוברת בין דירות הבניין וככה היא מתבגרת כשברקע קיים כל הזמן עניין האבהות.
אהבה היא לא רומנטית ותכחים יש בשפע, קצת קרוב מדי למציאות בסופו של דבר.

נעזב מחוסר ענין.