השפה של הבקלאווה
כתבה: דיאנה אבו-ג'אבר
מאנגלית: דוד שחם
הוצאת ספרית פועלים
352 עמודים
לפעמם טורדים אותי הרהורים שאולי אינם מסוג העניין.... לדוגמה – ככל שהתקדמתי בקריאת ספר זה לא יכולתי שלא להימנע מלשאול את עצמי: למה מכל המאכלים אליהם הסופרת, דיאנה אבו-ג'אבר, מתייחסת בספר, היא בוחרת דווקא בבקלאווה כחלק משם הספר?
הלא הבקלאווה ככתוב בעמ' 204 אינה אופיינית רק למטבח הירדני-ערבי : "הערבים אומרים Baklawa
והיוונים אומרים baklava, אין לי מושג איך התורכים קוראים לה, ואני גם לא יודעת מי הראשון שעשה אותה, אבל נקרא לה baklava , מפני ששתינו שונאות אוכל ערבי" (עמ' 204)
את הדברים האלה אומרת דודה איה, דודתה של המספרת.
אך לפני שאספר עוד על הדודה, תנו לי לסגור עניין בנושא התהיות שלי לגבי הבחירה בבקלאווה.
נראה לי. שהבחירה בבקלאווה ולא באחר מ- 43 המאכלים שדרך ההכנה שלהם מפורטת בספר, מתכוונת לרמוז משהו על מהות התכנים שהעסיקו את הסופרת. ואם אני הולכת בגדולות ומתיימרת להיכנס לראשה של דיאנה אבו-ג'אבר. הרי כפי שהבקלווה היא מרובת שכבות כך גם.....
אוף, הסתבכתי.... נכנס עוד רובד של הרהורים הקשורים בספר ומפריד בשכבה עסיסית ביני לבין הנושא... וכדי לא להתבלבל בין השכבות של המאפה המתוק, אחזור לדודה איה.
דודה איה ידעה להכין גם מתוקים והמאפים אחרים טעימים מאד מאד. אך הבקלאווה שלה הוגדרה בספר כפיוטית.
למרות שלדודה איה, יש נוכחות קצרה בין דפי הספר, אותי היא כבשה בדמותה הציורית: היא עסקה ברפואה כללית(?): ידעה לעשות כוסות רוח, להחזיר עצמות למקומן. הייתה בקיאה בעשבים ובתמרוקים. ידעה לגרש שדים, השתמשה הרבה בעלוקות ובנוסף כלשון הספר:
"הדודה שלי גם מחבבת את אופנת הסתיו של ג'יי. סי פני, והיא מחזיקה בדעה שצבע הציפורניים צריך להתאים לצבע השפתון, והנעליים צריכות להתאים לארנק, ככל האפשר." (עמ 197 )
בקיצור אחלה דמות. (ואם מישהו חושב על חומוס יש מתכון בעמ' 140)
דודה איה היא הדודה הבדואית של המספרת.
אביה של המספרת, אחיה של איה, הוא בדואי-ירדני במקורו, בן למשפחה גדולה ובעלת אמצעים. שמו הוא רסאן סלאח אבו ג'אבר, אך בתו קוראת לו באד (חבר) כינוי שמקורו בתקופה הראשונה שלו בארה"ב: כל פעם שלא היה מתמצא בדרך היה פונה לזר וצועק: ""היי באד" (עמ' 13) ומבקש הדרכה למציאת דרכו. הוא הגיע לארה"ב, התחתן עם אישה אמריקאית, הקים משפחה (רק בנות) ורוב חייו חיי באמריקה, אך היה ונשאר ערבי-ירדני-בדואי.
אובדן הדרך של האב - התנודות בין המנטאליות הערבית לבין אורח החיים האמריקני, משולות בעיני לשכבה העליונה ולשכבה התחתונה של הבאקלווה.
לדעתי האב הוא הגיבור של הסיפור.
המנטאליות הערבית שלו עימתה אותו עם דיאנה. היו לו טענות כלפיה שהיא "ילדה אמריקאית רעה" ואם חס וחלילה, היה מגיע אליה נער אמריקאי לביקור הוא היה זוכה בהטפת מוסר:
"הילדות שלי הן לא כמו הילדות שאתה רגל להן........................ הן ינשאו למי שאני אומר להן להינשא – גברים ערבים טובים". (עמ' 217)
שתי כמיהות היו לו: לחזור לירדן, להיות בעל מסעדה. במהלך חייו – הספר מתאר תקופה של כשלושים שנה, שבמהלכן מנסה האב, לחזור למולדתו. הוא שוהה שם תקופות קצרות אך בסופו של דבר מבין שעליו להשלים עם מגוריו בארה"ב.
רוב אחיו של באד, היגרו לתקופה לאמריקה, אך שלא כמוהו הם חזרו לירדן, וכאשר דיאנה הבוגרת נוסעת לירדן לערוך מחקר (עמ' 256) לספר היא מוקפת משפחה גדולה. היא נפגשת בעמאן שונה מזו שהכירה בילדותה.
כיון שבספר יש הרבה תבשילים וכבר כתבתי כאן על השכבה התחתונה והעליונה של הבקלאווה המכילות ביניהן תווך גדוש כל טוב, אסיים בדימוי נוסף מהמטבח – תקופת חייה הראשונה של דיאנה בעמאן (השכבה התחתונה של הבאקלווה) והתקופה האחרונה (שכבת הבצק העליונה של הבאקלווה) בעמאן שאותה מתארת דיאנה, מחזיקות בחובן פיוז'ן אופייני לתרבות מהגרים וכמה שהם יותר רציניים השאלות המתעוררות יותר קשות.
כלומר הספר החביב הזה והמעניין, יש בו הרבה יותר מספורים על אוכל.
אמנם לא במובהק, אך עקבות שאלות הקשורות בזהות עצמית, ניתן למצוא בו. לדוגמה -
דודה איה משוכנעת שדיאנה (כמוה) לא אוהבת אוכל ערבי, כך נאמר בספר.
אם כך, אז איך זה שרוב המרשמים שבו הם מהמטבח הערבי? הלא דיאנה רואה עצמה כאמריקאית.... כך לפחות היא צועקת באזני אביה: "המשפחה שלי לא ירדנית, אני משליכה בפניו את הפזמון של שנות התבגרותי. המשפחה שלי אמריקנית".(עמ' 200)
התחלתי בשאלה למה דווקא הבאקלווה נבחרה לשם הספר.. יכול להיות שנתתי על זה תשובה?
אני נהניתי מהספר ואם אוכל ליישם את אחד התבשילים המופעים בו, הרי גם בני משפחתי גם הם יודו לדיאנה אבו ג'אבר, תהיה שפתה ערבית או אנגלית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
