דרכו של הגשש (2003)טום בראון5ספר מצויין הספר היחיד בעברית שאני יודע עליו שעוסק בגששות . קשה לצאת מהספר הזה ליישום אבל את רוח הדברים הוא נותן בגדול ואותי זה ממלא בהשראה וברצון לצאת החוצה ולחקור את המציאות ואת הרוח המפעמת בדברים - הספר מלמד אותי סקרנות אמיתית ונותן איזה נופך אחר ופנימי יותר.
איך זינג ווי א פייגאלעפנחס שדה1בעיניי הספר הטוב ביותר של שדה. השירים-כל אחד נוגע , פשוט , חף מגינונים מיותרים. יש כמה יפים במיוחד: "על אי הצורך לקנות מאוורר" ו"הליכה מרמת רחל" - ספר זה הוא האחרון שכתב שדה מרגיש שהוא יותר מפוייס, יותר חווה את החיים בככותם. ממש מומלץ
חופש ללמודקרל רוג'רס4ספר מ ע ו ל ה. אני קורא בו וחוזר וקורא בו ומתמלא בהשראה מהאפשרויות שטמונות בי ובכל אחד. מתמלא גם בכעס על כל אותם שנים אומללות ומבוזבזות בבית הספר. מקל מאוד על מי שכבר עוסק בחינוך - רוג'רס מעדן את תפקיד המורה והופך אותו הרבה יותר אנושי , אותנטי ומשהו שגדל עם תלמידיו. היופי שבניגוד לספרים אחרים הוא מאוד יישומי לטעמי אפילו במובן שאחרי שאני קורא בו קצת , אפילו עמוד אחר, משהו בהוויה שלי משתנה. בלי קשר לחינוך בעיניי חובה
אוטוביוגרפיהמהטמה גנדיאוטוביוגרפיהמהטמה גנדי1אוהב את האיש הזה והושפעתי ממנו הרבה. בגדול הספר לא קל לקריאה , אבל מי שמתעניין בחקירה עצמית ונמשך אחרי מהפכנים גדולים לדעתי חייב לקרוא את הספר הזה. הספר , חוץ מתולדות חייו וממשנתו המדינית עוסק גם הרבה בתזונה ובכל מיני ניסויים שערך גנדי על עצמו.
לגוף סיבות משלותרז ברתרה1לא יודע למה אני כל כך אוהב אותו... ספר פשוט פשוט , נכתב אני חושב בשנות ה80 ככה שהיום בכל העידן של הניואייג' לא יודע אם מחדש הרבה , אבל דווקא פשטות הסיפור שבו נגע לי ללב. סוף הספר קצת חלש כי שם אין חידוש כשהיא מדברת על נקודות דיקור וכדו' אבל בעיניי הספר מאוד מוצלח
האש והעציםש"י עגנון13מ"האש והעצים", כרך הסיפורים השמיני והאחרון שיצא בימי מחברו, היה עגנון הכי פחות מרוצה. לאחר לחץ עצום וממושך מצד שוקן הבן (גרשום / גוסטב) הסכים עגנון בדוחק ובאי-רצון להוציא מקבץ סיפורים, שחלקם היו לקוחים מתוך תוכניות יצירתיות גדולות יותר. משום כך הוסיף בסוף הספר "התנצלות" (!) ובה הסביר את מעשה הספר. על כל פנים, ראוי לומר כמה דברים על תוכנו. הספר יצא לאור כשעגנון היה בן 75 (עול ימים בימינו... :-) ), ואולי בגלל זה מרובה בו העיסוק במוות, קבורה, הכנות למוות וכד'. אולי מכאן גם נובע שמו - האש והעצים - מילים המופיעות בסיפור עקדת יצחק. הסיפור הלפני אחרון בספר הוא "הסימן". המספר מזכיר בו שוב ושוב את חורבן עירו ומות תושביה היהודים בשואה. נדמה לי שזהו הסיפור הראשון של עגנון שבו מוזכרת השואה באופן מפורש וישיר כל כך. הסיפור היפה בספר, לטעמי, הוא האחרון - "עד עולם". מסופר בו על היסטוריון בשם עדיאל עמזה שמחפש מו"ל שיוציא לאור את סיכום מפעל חייו - חקירת דברי ימיה של העיר גומלידתא. העיר גומלידתא העתיקה חרבה לפני כאלף שנים על ידי גדודי גותים. עגנון מרבה פרטי פרטים על העיר והעם שחי בקרבה, אורחותיו, אמונותיו, אליליו וכו'. כל אותם פרטי פרטים מתחילים תמיד באות ג' או באות ע'. בטריק המשעשע הזה עגנון כבר השתמש בסיפור דומה - "עידו ועינם" (בכרך סיפוריו הקודם - "עד הנה"). קראתי בערך הויקיפדי על הסיפור "עד עולם" כמה ניסיונות לפצח את הסמליות של הסיפור כולו, ושל האותיות ע' ו-ג' בייחוד. על אף שכמה מן הפרשנויות מעניינות למדי, אף אחת לא משכנעת עד תום. לעניות דעתי, חבל על המאמץ. ייתכן כי היחס אל יצירת עגנון במשך כמה דורות היה קצת יותר מדי רציני... יש לתת קרדיט לעגנון גם על יצירתיות וירטואוזית והשתעשעות לשמן. בפשטות, נורא נהניתי מהסיפור. (אגב, קראתי את הספר במשך זמן רב, טיפין טיפין, וסיימתי אותו בשבת. לכן הסמיכות לביקורת הקודמת... :-) )
