אוחחח הרוקי, אוחחח מורקמי. שוב הצלחת לעבוד עלי.
זה התחיל כספר רגיל לגמרי, אתם יודעים, כמו כל ספר: "ההיא גדלה שם, עשתה את זה, למדה שם. ההוא עובד פה, אוהב לעשות את זה ואת זה וכך הלאה"...ואני לטומי חשבתי שהנה יש סופ-סוף ספר של מורקמי שבו אף אחד לא נעלם ושום דבר לא מוזר...אבל אז בום, זה הופך לי מספר רגיל לחלוטין למשוואה מתמטית עם שלושה נעלמים. ושוב כל מה שנשאר זה להנות מהיכולת הנפלאה של מורקמי לתאר תחושות ותשוקות שכל כך מוכרות לי מהעבר שלי. כי גם אני הייתי מאוהובת באדם שלא יכולתי להיות איתו וגם אני הכרתי את תחושת הבדידות שמלווה את גיבורי הספר לכל אורך הדרך
אז האמנם שוב לא הבנתי מה בדיוק הסופר רצה להגיד בסיפור הזה, אבל מה שבטוח הוא שוב הצליח לנגן על מיתרי הנשמה שלי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
