התחלתי לקרוא את הספר בידיעה שהוא הולך להיות ספר מתח, בשלב מסויים רציתי להפסיק לקרוא כי לא הבנתי איך מתארים את הספר הזה כספר מתח. החלק הראשון של הספר משעמם מאוד, באמצע הספר התחלתי להבין שיש מתח, אבל אני לא בטוחה שזה כל כך שווה את המאמץ.
ספר חמוד. מותח בסוף אבל יש בו קטעים לא אמינים בכלל.
אני בטוחה שלרם אורן יש ספרים יותר טוב מהספר הזה...

הרעיון מעולה. אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר לספר. אף דמות לא הצליחה לגעת או לרגש אותי. הגעתי לאמצע הספר והחלטתי להניח בצד, אני מקווה לסיים אותו, אבל זה יקח זמן...

דמיינו לעצמכם שבכל בוקר שאתם מתעוררים, אין לכם מושג איפה אתם, מי ישן לצדכם או באיזו שנה אתם נמצאים...
דמיינו שכל מה שאתם יודעים זה מה שמספרים לכם, על העבר שלכם, על עצמכם, על האנשים שקרובים אליכם.
מה הייתם עושים?
בוטחים במי שמספר לכם את האמת? ואיך אתם יודעים שזאת האמת?

בכל בוקר שכריסטין מתעוררת, היא מגלה את עצמה מחדש. היא צריכה לבטוח באנשים שיודעים עליה הכל והיא לא יודעת עליהם כלום...

נהנתי מכל רגע של קריאה בספר, לא הצלחתי להניח אותו מהיד. זה נותן לך להבין כמה אנחנו כלום בלי העבר שלנו ובלי הזכרונות שלו.
ממליצה לכם לקרוא!

ואני מוסיפה ציטוט שאהבתי מהספר -
"...ואז אוכל לחיות בפשטות. יום ירדוף יום, ולא יהיה כל קשר בינהם. כן, מדי פעם בפעם יצוף זכרו של אדם. אעבור יום אחד של יגון וכאב, אזכור מה אני מחמיצה, אבל זה לא יימשך זמן רב. כעבור זמן קצר אישן, ובשקט-בשקט אשכח. כמה קל זה יהיה, חשבתי. הרבה יותר קל מזה."

בדיוק עכשיו סיימתי לקרוא את הסיפור המדהים הזה ומה שיותר מדהים זה שזה סיפור אמיתי.
סיפור מרגש ונוגע ללב על תמימות, אהבה, משפחה, רוע, ניצול ובעיקר על בני אדם.
ממליצה מאוד!

זה הספר הראשון שאני קוראת של הרלן קובן אז אני לא יכולה להגיד על הסופר כלום, אבל יחסית לאחד שיש לו "שם" בספרי מתח, ציפיתי להרבה יותר מהספר הזה.

סיימתי אותו לפני מספר שעות ואני עדיין חושבת עליו. אני חושבת על איך החיים שלנו מלאים בסודות ותעלומות שלכל אחד מאיתנו לוקח זמן להבין אותם באמת אם בכלל.
"שמע, דניאל. הגורל נמצא לרוב מעבר לפינה. כמו גנב, זונה או מוכר כרטיסי הגרלה - שהם שלושת הגילויים הנפוצים ביותר שלו. אבל ביקורי בית הוא לא עושה. צריך ללכת לחפש אותו."(ציטוט מהספר)

לפני שאנחנו בוחרים את החיים שלנו, הגורל או אלוהים כבר בחר אותם בשבילנו.

ספר מקסים, מרגש וסוחף על כל מה שטמון בחיים שלנו.

נתחיל בזה שהפספוס הגדול שלי היה שהתחלתי לקרוא את נמסיס לפני אדום החזה,
ועכשיו גם אם ארצה לקרוא את אדום החזה, אני כבר יודעת דברים חשובים שקוראים בו בגלל שקראתי את נמסיס ככה שזה מהלך לא חכם.
אם אתם קוראים את הביקורת הזאת ולא קראת את אדום החזה, תקראו קודם את אדום הזה ורק אז את נמסיס...

ולביקורת:
וואו! ספר במיטבו. היה רגע בספר שאמרתי לעצמו "אוקיי. הוא פתר הכל. אבל רגע, יש עוד 200 עמ'...מה הוא כבר יכול לחדש לי?"
אבל הופתעתי לטובה, הוא חידש והרבה והספר רק נהיה יותר ויותר מותח ולא הצלחתי להניח אותו מהיד
אם אתם אוהבים ספרי מתח, אני ממליצה לכם מאוד. ספר מצויין!

אני חושבת שצריך להיות במקום מסוים בחיים כדי להתחבר לספר הזה. למרות שרובנו רוב הזמן מחפשים את עצמו, אנחנו גם רוב הזמן אוהבים להדחיק את זה.
הספר הזה גורם לך תוך כדי שדורי מחפש את אביו, לחפש את עצמך. וכשענבר מחליטה לא לחזור לארץ אלא לעלות על המטוס הראשון שלוקח אותה הכי רחוק מכל מה שהיא מכירה, גם לך פתאום בא לעשות את זה.
התחברתי לספר, התחברתי לזה שאף אחד מהדמויות לא שלם עם החיים שלו וכל אחד מחפש מקום אחר לחיות בו...
ענבר ודורי מחפשים את זה בדרום אמריקה, לילי מחפשת את זה בארץ ישראל, חנה אמא של ענבר מחפשת את זה בברלין ודורי מחפש את אבא שלו אבל זה רק תירוץ...

גם אני חושבת שיש דברים בספר שאפשר לוותר עליהם, כמו התיאור היותר מדי ארוך ומיותר על נוילנד
אבל אהבתי את הספר. במיוחד בגלל המקום שאני נמצאת בו כרגע בחיים

ספר טוב!

אני אוהבת את הכתיבה של אילן הייטנר במיוחד בגלל שהוא אומר את מה שכולנו חושבים בצורה משעשעת ואמיתית.

הספר הזה גרם לי לחשוב על החיים שלי ועל החיים בכלל. והנה ציטוט שאהבתי במיוחד:
"כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר. אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה"

מומלץ מאוד!