ביקורת ספרותית על בלבול השפות בין המבוגרים לילד מאת שנדור פרנצי
ספר מעולה

---

מספר מילים והרהורים על מחשבה פסיכואנליטית ומחשבה דתית המחברת את מושג הסליחה וראשית השנה באמצעות תיאורטיקן יהודי חשוב:

ישנו פער בין "שפת הרוך" של התינוק והילד לבין "שפת התשוקה" שבה משתמשים המבוגרים.

התינוק מבקש את קרבתם של הוריו בשפה היחידה שהוא מכיר (מגע חם ואוהב אך לא מיני) ואילו ההורה הלא מותאם מפרש זאת כבקשה לאינטימיות מינית מצד הילד וההורה החולה מתייחס אליו כאילו היה פרטנר מיני עבורו.

כך מתאר הפסיכואנליטיקאי שאנדור פרנצי את "בלבול השפות" בין הילד למבוגר.

מעניין לשים לב שהמילה המשמשת לתיאור אבר המין הזכרי אצל הילדים נקרא 'בולבול' וכיצד השפה העברית מצליחה לחבר בין המחשבה האנליטית אותה מביא פרנצי 'בלבול השפות' בין הילד למבוגר וההקשר המיני שלה כפי שמסמנים הילדים בשפתם את אותו בלבול.

שנדור פרנצי, יהודי, אשר במרכז האנליזה שלו עומד המושג 'התמסרות' אותו מושג מהמסורת האקזיסטנציאלית והמחשבה הפילוסופית של לוינס ודרידה הרואה בהתמסרות לאחרות שבתוך האדם ומחוצה לו אותה 'הכנסת אורחים' מרכזית או כפי שכותב דרידה:
"הכנסת אורחים טהורה וללא תנאי אינה סתם הזמנה, "אני מזמין אותך, אני מקבל אותך לביתי בתנאי שתתאים לחוקים ולנורמות של הטריטוריה שלי, לפי שפתי, אמונתי, זכרוני"
הכנסת אורים טהורה ללא תנאים, הכנסת אורחים עצמה פתוחה למי שאינו צפוי ואינו מוזמן, למי שרק יבוא, למבקר הזר, לבא החדש, לאחר לגמרי."

כך גם שאנדור פרנצי הכניס את המטופלים שלו אל השדה הטיפולי והיה נחשב למטפל האנליטי הטוב בזמנו, ובקליניקה שלו הוא טיפל ב 'אורחים' הקשים ביותר .

הוא נחשב כהזדמנות האחרונה ומטופלים רבים היו מגיעים אליו אחרי שנים של אנליזה קודמת. הוא היה מחויב לעיקרון שאסור למטפל להרים ידיים ביחס למטופליו או להגדירם כבלתי ניתנים לטיפול.

ההתמסרות למטופל ולעולמו הפנימי, הזר, המפחיד, המאיים לעיתים, המטופל המביא איתו אל חדר הטיפולים את ה 'סלידה מהחיים' את 'המוות' היו במרכז הגישה הטיפולית שלו.

הכנסת האורחים של פרנצי הביאה אותו לאמירה שיכולה להישמע מאד זרה לאלו שאינם עוסקים ומכירים את המחשבה הפסיכואנליטית שלו ושל מלאני קליין "יחסי אובייקט":

"יש לגרום לילד לסלוח להוריו על כך שהביאוהו לעולם, באמצעות השקעה עצומה של אהבה, עדינות ודאגה".

כמה יהודי זה לחשוב ולראות את התינוק כמי שמתנגד לחיים ואף כועס על הוריו שהביאו אותו לעולם. כמה עומק חסידי יש באותו אנליטיקאי.

אף פסיכואנליטיקאי שאינו יהודי לא היה יכול לטעון ולצאת עם אמירה כזו.

האהבה והדאגה ההורית מקורה ברצון של ההורים שהילד שלהם לא יכעס עליהם,
שלא ישנא אותם עד סוף חייהם.

ההורים מולידים אשמה יחד עם הילד, אשמה אותה הילד מראה להם בראשית חייו בנוכחותו ובדרישה הבלתי פוסקת שלו להזין אותו ולהחיות אותו.

התינוק הבוכה, הדורש, השואב את ההורים ואת כוחותיהם עושה זאת מהסיבה שהוא כועס עליהם שהולידו אותו והביאו אותו לעולם.

קשה לראות את הפנים של התינוק כפנים של ייצור כועס ומזיק, יחד אם זאת ניתן לראות ולהבין את יחסי השנאה - אהבה, דחייה – משיכה , אשמה – כפרה בין אימהות לילדיהם.

ובעיקר את החובה של ההורים להיות במקום של הכנסת אורחים עם תינוקם החדש, הזר ואולי הכועס.

» ביקורות נוספות של סימניה
» ביקורות נוספות על בלבול השפות בין המבוגרים לילד