שנדור פרנצי

שנדור פרנצי

סופר


1.
האם הפירושים הם המסייעים בטיפול, או החוויה החדשה שעוברים יחדיו המטפל והמטופל? האם כדי שאנליזה תצליח, על האנליטיקאי לחשוף את צפונות לבו לא פחות מהמטופל? האם הדגשת הפנטזיות בטיפול מסיחה את הדעת מהשפעת הילדות הממשית, על חלקיה הטראומטיים? האם אין סכנה שטיפול יהפוך לטראומה חוזרת, אם האנליטיקאי יטייח את רגשותיו האותנטיים מתוך "צביעות מקצועית"? אלה רק כמה מן השאלות המאתגרות שהציג שנדור פרנצי (1933 - 1873), פסיכואנליטיקאי יהודי הונגרי, שהיה במשך רבע מאה ידיד קרוב, תלמיד, מטופל ועמית של פרויד. בשנות חייו האחרונות התעמת פרנצי עם פרויד, והושמץ כמטורף. אולם בעשרים השנים האחרונות מעוררת עבודתו התעניינות עצומה, ורבים מדברים על הפסיכואנליזה בת זמננו כעל יצירה משותפת של פרויד ושל פרנצי, המתפתחת במרחב שיצרו ההדגשים המתחרים והמשלימים של שניהם. בקובץ זה מופיעים לראשונה בעברית מאמריו החשובים ביותר של פרנצי על הטיפול הפסיכואנליטי, החל ב"הפנמה והעברה" מפלס הדרך, וכלה ב"בלבול השפות בין המבוגרים לילד", מאמרו האחרון והרדיקלי, שפרסומו נמנע במשך שנים. מבוא מקיף מאת עמנואל ברמן סוקר את דרכו הנועזת של פרנצי ואת הדיאלוג רב - התהפוכות שניהל עם פרויד....

2.
"הייתי אמיץ (ופרודוקטיבי) רק כל עוד נשענתי (באופן לא־מוּדע) על כוח אחר; כלומר מעולם לא 'בגרתי'. הישגים מדעיים, נישואין, מאבק עם עמיתים חזקים למדי – כל זה התאפשר רק תחת ההגנה של הרעיון שבכל מצב אני יכול לסמוך על תחליף האב. האם 'ההזדהות' עם הכוח הגבוה יותר [...] היא המשענת ששמרה עלי בזמנו מהתמוטטות מוחלטת? האם האפשרות היחידה להמשך הקיום היא ויתור על החלק העיקרי של העצמי שלי כדי למלא לגמרי את רצונו של אותו כוח עליון (כאילו היה זה רצוני שלי)?? [...] האם אצטרך (אם אוכל) לבנות לעצמי בסיס חדש לאישיותי, אם עלַי לזנוח ככוזב ובלתי אמין את הבסיס שהיה לי עד כה? האם נגזר עלַי לבחור בין מוות ובין 'לארגן את עצמי מחדש', וזאת בגיל 59? עם זאת האם יש טעם לחיות תמיד רק את חייו (רצונו) של אדם אחר? האם חיים כאלה כבר אינם מעין מוות?" זהו אחד מרגעי השיא ביומן האישי הייחודי שכתב ב-1932 הפסיכואנליטיקאי היהודי־הונגרי שנדור פרנצי (1933-1873), שנה לפני מותו מאנמיה ממארת. כאן הוא מסכם את לקחיו הכאובים מקשר קרוב של רבע מאה עם מורו, מטפלו וחברו זיגמונד פרויד סביב התערערות יחסיהם. ביומן הוא מתאר גם בלי שום עכבות את הסערות ואת נקודות המפנה בעבודתו היום-יומית עם מטופליו; את מאמציו הבלתי נלאים לחלצם ממצוקותיהם, ובכלל זה את האקספרימנט הנועז ומעורר המחלוקת של האנליזה ההדדית ואת חשיבתו על הדרך שטראומה נפשית (ובפרט ניצול מיני בילדות) מביאה לעִרעור האישיות. היומן (ועצם קיומו) נשמר בסוד יותר מחמישים שנה, ועם פרסומו נהיה לאחד הטקסטים המצוטטים ביותר בספרות הפסיכואנליטית ולאבן פינה של חשיבה בת זמננו על טראומה ועל דרכים להתאושש מתוצאותיה. הנוסח העברי כולל מבואות, אחרית דבר ומאות הערות הבהרה....


בתי הבכורה -הדס ,כתבה את רשמיה על הספר על רקע לימודיה בתואר שני בפסיכולוגיה : "במאמצי להבנות את האנליזה שלי ברמה עמוקה ויעילה יותר, עלי לנ... המשך לקרוא
15 אהבו · אהבתי · הגב
מספר מילים והרהורים על מחשבה פסיכואנליטית ומחשבה דתית המחברת את מושג הסליחה וראשית השנה באמצעות תיאורטיקן יהודי חשוב: ישנו פער בין "שפת... המשך לקרוא
10 אהבו · אהבתי · הגב





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ