ביקורת ספרותית על גוף שני יחיד מאת סייד קשוע
ספר טוב

---

בראשית שמות השמונים כשהשתחררתי מהצבא, הלכתי ללמוד ב"וינגייט". האיש שלי, הידוע בכינוי באותה תקופה, ה"חבר שלי", אמר שלא כולם צריכים להיות מלומדים ואקדמאים והפך להיות חקלאי. הוא המשיך את מסורת סבו ואמו שהיו עובדי אדמה בכפר הקטן שלנו. גידל תרנגולות לביצים. וכל מיני ענפי קישוט ליצוא לאירופה, חלקם צלח הרוב לא.

כמנהג אותם הימים היה לנו פועל ערבי, מוחמד, היום הייתי אומרת שהוא פועל פלשתיני. הוא הגיע מבידיה, כפר לא גדול מזרחית לנו, אחרי כפר קאסם. הוא היה מאוד צעיר ועמד להתחתן. כשנישאנו אנחנו וקיבלנו מכולה מלאה ריהוט לבית מחמי. הגיע מוחמד עם הבן דוד שלו ועם משאית קטנה העמיס את כל הציוד שהיה לנו בבית ולקח אתו אל הכפר, לרהט את הבית שהוא בנה לארוסתו. ביום חתונתו היינו אורחי הכבוד, ונהגו בנו מנהג מלכים.

לסייד קשוע יש נקודת מבט מיוחדת במינה על התהליכים החברתיים שקיימים ביננו לבין הפלשתינים פה במדינה. הוא לובש ופושט צורה , מסוגל להיכנס לעורו של זה ואחר, וכך גם העלילה של ספרו והדמויות בתוך הספר הנפלא הזה, הכתוב כספר מתח מעולה שהעלילה בו הולכת ומסתבכת עד לפתרון. אולם זהו רק רובד אחד של הספר הזה שמעמיד אותנו מול המראה של מצבנו הבלתי אפשרי בארץ הזאת. על מערכות היחסים האישיות ועל העמדות הפנים היומיומיות שלנו, שהכול בסדר. ושאם נתעלם מספיק זמן הבעיות תעלמנה מעצמן. על המורכבות של מערכות היחסים שלנו עם העם האחר שחי כאן. ועם התסבוכות, שאת חלקן הגדול יצרנו בעצמינו.

חוץ ממוחמד עבדו אצלנו בחורות מהכפר שלו שעזרו לנו בתקופות הקטיף. לא הכרתי אף אחת מהן. הבת של אחת מהן עבדה תקופה קצרה בניקיון אצלנו בבית. אני אפילו לא זוכרת איך היא נראית. תקופה מסוימת שגרתי בחיפה הכרתי מורות ערביות, שעבדו בבתי הספר השונים בעיר. הכרתי אותן בימי עיון שונים. לא נשארתי בקשר עם אף אחת. לבית הספר שבתי הבכורה למדה בו היה קשר עם בית הספר היסודי בקלנסוואה. התארחנו שם ליום מפנק ומרתק. האינתיפדה הראשונה קטעה את הקשר הזה. פה ושם לאורך השנים נכנסו לביתנו עובדים שונים. אני יכולה לומר רק את שמו של טהאר בנו של ג'יוסי מקלנסווה שכמו אביו נהג לצבוע את ביתנו אחת לחמש שנים. שלמדתי לתואר שני למדה אתי אישה יפה מחיפה, ערבייה. אמרו עליה שהיא נשואה לבעל בית המרקחת מחיפה. עשיר ידוע. גם אתה לא נשאר לי קשר. זהו.

בתקופה האחרונה מסביב לביתי הולכים ונבנים בתים חדשים. אני שומעת את קולותיהם של הפועלים. הם מדברים בערבית, שפה שאינני מבינה. זה הקשר היחיד שנותר לי עם בני העם הזה שצריכים מקום, והכרה וגבולות ומדינה ולו רק בגלל שאני רוצה שילדי ונכדי יחיו כאן בשקט.

» ביקורות נוספות של כלנית
» ביקורות נוספות על גוף שני יחיד