ביקורת ספרותית על הנערה שבעטה בקן הצרעות - מילניום #3 מאת סטיג לרסון
ספר בסדר

---

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי את הטרילוגיה המהוללת, ועכשיו נשאר לנסות לסכם אותה בלי שזה יהפוך לפרוייקט כמו הספר המקורי.

אז מה היה לנו? 1700 או יותר עמודים, אחד גיבור ראשי, אחת גיבורה ראשית, מספר לא ידוע של נרצחים ואינספור נוכלים, בריונים, מאהבות, שערוריות, שוטרים ושמות שבדיים בלתי ניתנים להגייה.

סה"כ, אני חייבת לומר שבלעתי את הספרים במהירות האפשרית, כולל על חשבון שעות שהיה עדיף לישון או ללמוד בהם. זה כשלעצמו מעיד על כתיבה שוטפת, דמויות שקל להתחבר אליהן וסיפור מרתק. מצד שני, כמו שציינו לפני פחות או יותר כולם, הספר עמוס לעייפה בפרטים של כל דבר העולה על הדעת- בגדים, ממרחי סנדביץ', מפרט טכני של מחשבים ומפת הרחובות של שטוקהולם (או גטבורג, או הדסטאד). איך שני אלה משתלבים ביחד? ללרסון כנראה היתה עלילה ודמויות מספיק טובות שהבטיחו שנישאר נאמנים לו, כמו גם מידה לא מבוטלת של יחסי ציבור.
אני חושבת שלרסון היה סופר מוכשר בעל הרבה תשומת לב לפרטים, אבל גם די נוירוטי. אני מדמיינת אותו אוסף עוד ועוד גזירי עיתון על התעללות בנשים ושערוריות של אילי הון, ובסוף משדך את הכל ליצירה מונומנטלית (לפחות מבחינת האורך שלה), מרירה אבל לא נעדרת תקווה.

נתחיל בחלקים השליליים: הרבה יותר מדי אלימות. מותחן והכל, אבל זה עושה רע. וסוג האלימות, והתיאורים שלה... די מוגזם לי הסדיסטיות הזו.
שתיים, ויותר גרוע, הספר גס מדי. למה צריך את כל זה? במיוחד בספר השני, זה כבר עבר את הגבול לגמרי, מבחינתי, וקצת שקלתי לוותר על הספר השלישי בגלל זה. אני לא אדון פה במה ואיך ולמה, אבל אני חושבת שכל מי שקרא ולא איבד את הרגישות לצניעות במובן הכי פשוט מבין אותי.

ועכשיו לחלקים הטובים, ושוב, גם הם ומורכבים:
מצד אחד, העלילה לא צפויה, מעניינת ולרוב מקורית. הסיפורים, למרות מורכבותם, בנויים היטב ובסוף מבינים איך חלק אחד מתחבר לשני, אחרי דרך עמוסה בהפתעות ושיאים בלתי צפויים. המתח נשמר היטב לאורך רובו של הספר ולרוב הסיום לא מאכזב. הרצף עצמו מעט מתיש- מפרשיית העלמות אנחנו עוברים לסדיסט סדרתי, לשערוריה פיננסית בלתי מובנת, להתעללות בקטינים, סחר בנשים וריגול פנימי מושחת. נראה כאילו מתוך כבוד לסופר המנוח הכניסו את כל הטיוטות לספר ולא ויתרו על כלום. אין פלא שהקורא מתעייף, ותוהה לעצמו איך לכל הרוחות כל זה מתנגש דווקא בשני האנשים האלה, הלא הם העיתונאי הנודע מיכאל בלומקוויסט והגאונה הבלתי מפוענחת ליסבת סלאנדר?

הדמויות הן ללא ספק הכשרון האמיתי של לרסון.
לגבי בלומקוויסט, דומה שמתוקף אופיו החטטן והבלתי נדלה אין כ"כ מה להתפלא שזה מה שקורה לו. לרסון יצר דמות שכולם, מנשים קשוחות ועד מרגלים בוגדניים, נשבים בקסמיה. גבר אסרטיבי, לא מתפשר, שתמיד איכשהו מצליח להפתיע. דמויות המשנה, ויש כאלה בשפע, לא רעות בכלל ונעימות לקריאה (לפחות החיוביות שבהן). סוניה מודיג, יאן בובלנסקי, הנריק ונגר, הולגרן פלאמגר ועוד ועוד. ליסבת? לא ברור. הדמות נשארת לא לגמרי מפוענחת (נחסוך מכם את הניתוחים הפסיכולוגיים האינסופיים) אבל אם מישהו בספר הזה שבה אותי בקסמו- הרי זאת היא. דמות יוצאת דופן שלמרות העובדה שלעיתים הכשרונות שלה מוגזמים כבר, עדיין מחכים לפגוש אותה שוב וללמוד עליה עוד. לטעמי, (וזאת לא מסקנה מרעישה במיוחד) בליסבת נעוצה ההצלחה של הסדרה, דווקא משום שהיא נוגדת את טיפוס הגיבור המקובל- לא בן, לא יפה, חסרת יכולת מילולית או חברתית מיוחדת. הכנות שלה פשוט כובשת. בשביל ליסבת, שווה לקרוא את הסדרה. כל השאר? לא מאוד בטוחה.

-ומסתבר שלרסון הדביק אותי, בחיים לא כתבתי כזו ביקורת ארוכה. מקווה להישאר יותר אופטימית ממנו...

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על הנערה שבעטה בקן הצרעות - מילניום #3