ביקורת ספרותית על אומה מאת טרי פראצ'ט
ספר טוב

---

שוב, ביקורת שכתבתי לפורום בYNET:
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-860-202-29411302,00.html
אתחיל בסיכום: וואו.
על טרי פראצ'ט, כמה שאני יודע, אין צורך להכביר במילים. האיש הוא מכונת כתיבה מוטרפת, ועד אוגוסט 2010 הוא מכר יותר מ-65000000 ספרים בעולם, מתורגמים ל-37 שפות...

אבל לא על הישגיו (הבלתי ניתנים לערעור) באתי לכתוב (וגם לא על מחלתו האיומה, שמי ייתן ותישאר רדומה ככל האפשר, או שיימצאו לה כבר מרפא), אלא על הספר – אומה (Nation).

הספר נפתח בסיפורם במקביל של בתו של בן אצולה שיכול להיות מלך אנגליה (כמובן אם ימותו בערך 138 איש שבתור לפניו), אשר נמצאת במסע בעקבות אביה על גבי ספינה, ובן שבט פראי (אנחנו עוד נדבר על פראי...) מהאוקיינוס הדרומי הגדול – החי על אי קטן, שלא ברור כלל אם הוא ממופה. הוא יוצא לטקס הבגרות שלו באי מבודד, ממנו הוא אמור לחזור גבר, היישר למסיבה שיערכו לכבודו.

שניהם נפגשים כאשר גל גדול (צונאמי?!?) מנפץ את ספינתה של דפני, אל גבי אי כאשר היא הניצולה היחידה, כאשר אותו גל מוחה כליל את כל שבטו משפחתו וידידו של מאו, ששב לאי הרוס וריק. שניהם מתמודדים עם קשיי השפה, שכן אינם מבינים זה את זו, קשיי היום יום וההתגברות על האבדן הגדול.

דפני מתקשה להיפטר מגינוני החצר שנכפו עליה על ידי סבתה, כמו בקטע משעשע זה (עדיין בהתחלה...) כאשר היא מאחרת את מאו לתה, מנסה להושיבו בתוך הספינה השבורה למרות שמעולם לא ישב על כסא, פשוט כי לא ראה דבר כזה, ונתנה לו תה עם רקיקים ספוגי מים, פשוט כי כך נוהגים המהוגנים להיפגש...

עם הזמן, לאט לאט מתקלפת דפני מקליפתה הויקטוריאנית (אליה התנגדה מאז ומעולם, אך סבתה, שנמצאת כעת הרחק אי שם באנגליה, עדיין שולטת בה מכח ההרגל) ומתחילה להתרגל לחיים באי, ולומדת את היופי שבכך, ותוך כדי כך לומדת שלא כל דבר שהתג "פראי", "כושי" וכד' היה חלק ממנו – הוא אכן נכון, ולפעמים "אנשי המכנס" הם הפראיים האמיתיים.
זהו סיפור, החוקר את יסודות האמונה באלים, באשר הם. מאו, שמתחיל בזעם כלפי האלים, מתחיל לגלות ספקות עמוקים יותר ויותר בקיומם, כאשר הספר כולו שזור ביד אומן בהתלבטויותיו, ספקותיו, ונסיונותיו להבין את העולם בצורת מחקר מדעי, ולא רק על סמך האלים וסיפורי קדם.
הספר הוא ספר משעשע, בעיקר בגלל הצורה בה מתאר טרי פארצ'ט את הטבע מסביב, את האנשים, את היחסים בינהם. אבל הסיפור עצמו, בניגוד לסיפוריו בעולם הדיסק או ספרים אחרים – אינו מתמקד בעלילה הזויה ומצחיקה, אלא בנושא רציני לחלוטין של מקרה אפוקליפטי, מין "סוף עולם" שמתרחש אמנם במקום קטן, אך לאנשים שגרים בו – זה העולם כולו, ועל כן מלא ברגש, עצב ועוד. אך טרי פראצ'ט בתיאוריו מלאי החיים, עמוסי ההומור ("היו לפחות חמישים ציפורים, ורבות נוספות הגיעו בכל רגע, שאון רב נשמע, מאחר שלציפורים היתה בכל מקרה אווירודינמיות של לבנה(brick, רובי) וכשניסו לכוון את הנחיתה ליד דפני, איבדו את הריכוז ולרוב התנגשו בציפורי גרביון אחרות, תוך כדי מטח ענני נוצות ונקישות מקור זועמות – פנאפ! פנאפ!") – מצליח לגרום לקלילות רבה לאורך כל הסיפור, ולחיוך על פני הקורא. תוך כדי הקריאה, הקורא כבר נהנה מהוויכוחים התיאולוגיים לגבי מקורם של האלים, ומשליך זאת לעולמו כרצונו.

מספר סיפורי בריחה מעולם המציאות משולבים כאן: אביה של דפני בורח אל הים והופך לוורקוהוליק לאחר שאישתו נפטרה, וכך הוא מנסה למלא את עולמו, כאשר לאחר האסון, גם מאו מתנהג כמותו, וממלא את כל עולמו בנסיון לשקם את האי, ולהקים מחדש את האומה, הקיימת בתוכו כל עוד הוא חי.

הסיפור הוא גם סיפור על צמא לידע, על הרצון לחקור כל דבר, לא לקבל שום דבר כמובן מאיליו. הספר נמצא מבחינת מחברו בקטגוריות למבוגרים או לנוער מתבגר, וכזה הוא. ספר מעולה, שלא מחליט לקחת צד מוחלט הספר יצא לאור בשנת 2008, וכנראה כאן כבר טרי פראצ'ט הוא עדיין אתאיסט, אך קצת פחות מושבע, ולא נוקט עמדה חד משמעית בספר לגבי קיום האלוהים. הוא חוקר את יסודות האמונה ומהיכן היא צצה, הוא בז לאמונה הפרימיטיבית (לא רק של הילידים, גם של אנשי המכנס), אבל את השאלה הסופית הוא משאיר פתוחה – ומניח לקורא להמשיך ולחקור בעצמו.

לסיכום – לחובבי טרי פראצ'ט – מה, עוד לא קראתם?!?

ולמי שלא רגיל אליו – עדיין לדעתי זהו ספר חובה.
זה אחד מהספרים שיישארו על מדפי, לעיון חוזר.

» ביקורות נוספות של רובי
» ביקורות נוספות על אומה