ביקורת ספרותית על ברייטון רוק מאת גרהם גרין
ספר טוב

---

ספר מטריד ועוכר שלווה, על הרוע בהתגלמותו. מטריד עוד יותר שברוע זה אוחז נער בן 17, שהרוע הוא מעין תחביב בשבילו, ומצד שני ככל שמתקדם הסיפור אנו מבינים שהוא פשוט אינו יכול אחרת. גם כאשר חמלה או חיבה מנסות להתגנב לליבו, הוא מסלק אותן במהירות וממשיך לזרוע חורבן בחייו של כל מי שהוא פוגש.

הספר מזכיר במידה מסוימת את ״בדם קר״ של קפוטה (שכמובן יצא לאור אחריו): בתיאור המקביל של מסלולו של הקורבן ושל מסלולו של הרוצח, ולאחר מכן מסלולו של ״חוקר״ הרצח במקביל למסלולו של הרוצח, ברציחות חסרות התכלית וסיבה נראית לעין, בעובדה שזהות הרצח ידועה מלכתחילה.

אך בניגוד לקפוטה, שכעיתונאי עניינה אותו ההסטוריה של הרוצח והנסיון להסביר איך הגיע למקום בו הוא מסוגל להסתכל לאדם אחר ״בלבן של העין״ ולירות בו ללא מחשבה שניה וללא חרטה, גרהם גרין אינו מגלה לנו איך פינקי ״הנער״ בראון הגיע לאותו המקום בדיוק, מה הפך אותו להיות היצור חסר המצפון והמוסר שאנו פוגשים בתחילת הספר. גם אם במהלך הסיפור פינקי עובר תהליך מסוים, הרי שבסופו הוא נמצא, כנראה, במקום גרוע אף יותר. גרוע יותר מפני שאף שהוא מגלה שהוא מסוגל לפתח רגש מסוים, הרוע משתלט עליו ודוחה כל אפשרות לפעול על פיו.

הספר כתוב היטב (אף שההגהה של התרגום לוקה בחסר), אך כאמור היו חסרים לי המניעים המפעילים את הדמויות, גם של פינקי עצמו, אך גם של דמויות המשנה: רוז הנוהה אחריו במסירות שאינה לגמרי מובנת, איידה זמרת הברים המתירנית החוקרת ללא לאות וללא פחד את הרצח של אדם שפגשה רק שעות ספורות קודם לכן. לא ברור גם איך הגיע נער בן 17 ״לפקד״ על כנופיית עבריינים ומה גורם להם לשרת אותו בנאמנות ולמלא ללא עוררין אחר כל פקודותיו.

הרגשתי שהספר היה שלם יותר אילו חללים אלה היו מתמלאים במהלך הסיפור, ומצד שני העלילה עצמה נמתחה לעיתים יתר על המידה ואפשר היה להדק אותה קצת יותר.

למרות זאת הספר מעניין, נוגע, מעורר מחשבה, ובסך הכל מומלץ, אם כי, בעיני, בעיקר ל״מיטיבי לכת״.
 

» ביקורות נוספות של מיכל
» ביקורות נוספות על ברייטון רוק