ביקורת ספרותית על הקתדרלה ליד הים מאת אילדפונסו פלקונס
ספר טוב

---

הספר "הקתדרלה ליד הים" מציג שילוב מפתיע ומכשף של חיי יומיום רגילים וכנים לצד הנגיעה המתמדת באופי התקופה הפיאודלית. שני תחומים אלה שזורים זה בזה בקשר הדוק ותורמים רבות לעלילה ולאופן הכתיבה היפהפה. שלושה עיקרים אלו שקולים כנגד שלושת הכוכבים.
אם תשימו לב ותדקדקו בפרטים, אם כי לא נראה לי שיש בכך צורך, תראו שהפרטים ההיסטוריים מדויקים עד כמה שהפרש הזמן מתיר. עם זאת, שלא כמו בספרים המבוססים על מקורות היסטוריים אחרים, הייתי רוצה לציין לשבח את הספר הזה – "הקתדרלה ליד הים" – בעקביות ובשילוב נדיר כמעט של חיי אנוש עם תקופה רחוקה. על מנת להעביר את המסר טוב יותר, אבקש להשוות את הספר עם "עמודי תבל" מאת קן פולט – ואכן, שמעתי רבות כי יש לקנות את הספרים ביחד, וזה אכן מה שעשיתי – שגם אותו אהבתי מאד, כך שניתן למחוק כל חשש משוחד  ובכן, ב"עמודי תבל" התקופה היא כמו רקע לעלילות, כאילו מדובר בהצגה שמתרחשת בחיינו אנו, עם תפאורה מלאכותית של אירועים היסטוריים. אמנם עברו כמה חודשים מאז קראתי את הספר, אך אני מקפידה לעיין בו לפרקים ולהיזכר באהבה. לעומת זאת, ב"קתדרלה ליד הים" ישנו שילוב של השניים, כפי שהצגתי בפתיחת הביקורת.
אני מוכרחה להתייחס לתחילתו של הספר, משמע – הפרק הראשון. סיפור האונס המזוויע שמסופר בו מהווה התחלה מעט.... שנויה במחלוקת, לספר. זוהי דוגמא מצוינת לשילוב שהצגתי קודם לכן, של "בעלות" על האישה מצד האדון, אף על פי שעבדו הצמית (במקרה הזה, בראנט) אך זה עתה נישא ואמור לממש את נישואיו. סצנת האונס המזעזעת שאמנם לא מתוארת יתר על המידה, מתחברת עם עניין המסיבה, מפני שכל המוזמנים שומעים ויודעים יפה מה מתרחש שם למעלה, אל מול חלון הקומה הראשונה.

שיטה זו מהווה מקור מעניין למתיחת ביקורת על אורחות החיים בתקופה הפיאודלית, באמצעות השוואה (אף שגם זו כבר נערכה עבורנו מראש, בין דפי הספר) בין מעשה כזה או אחר לתגובות שהמעשה עורר. לדוגמא, האונס המתואר בפרק I.
אף שחשתי כי הפרק הראשון, "צמיתי האדמה" (אפילו השם מקסים אותי), התגלגל מהר מדי, התברר לי כי קריאת הפרק השני, "צמיתי האצולה", היא כמו... למעשה, המעבר בין הפרקים, שמהווים המשך זה לזה (כאילו מדובר בהמשכיות דו- צדדית, אם אתם מבינים), גרם למעין קטיעה של האירועים והמשכם מנקודה אחרת, בה כל הסימנים מצביעים על מצב שונה, כעבור שנה בערך.
המשך הספר מהווה טלטלות מהממות לקורות חייו של ארנאו, הלא הוא התינוק, בברצלונה ומציג שינוי מהפכני בחייו (ולא נראה לי שהדברים הבאים הם ספויילר, אם כי הם מופיעים על כריכת הספר האחורית) – מבנו של צמית נמלט לבן אצולה.

הרומן הזה, לטעמי, מבוסס בעיקר על רגשות ואכן ניתן למהול כל דמות ודמות, אפילו השולית ביותר, ברגש מאד מסוים או לחילופין מאד לא יציב ותזזיתי. שימו לב, שכל דמות בספר כמעט יש לה תיאור קצר או ארוך, תלוי במידת חשיבותה והשפעתה על המשך העלילה, ותיאור זה הוא לרוב תיאור חיצוני, אך מאחוריו מסתתרים רגשות. נבצר מבינתי להבין כיצד יכולתם להחמיץ אותם, ואני בטוחה שלא החמצתם. הבה נדגים. ובכן, האם אתם זוכרים את הישיש שבראנט פנה אליו בהגיעו לברצלונה כדי לבקש הנחיות לשכונת הקדרים? ואני מצטטת –
" ...ולפתע הבחין באיש שעמד מול... טירה? "האיש הזה לא נראה ממהר; אולי... סלח לי" קרא לו מאחורי גבו ונגע בגלימתו השחורה "
זהו התיאור. איטי ולבוש גלימה שחורה ומתבונן ב...טירה?
נמשיך –
"בראנט נבהל כל כך, שאפילו ארנאו הצמוד אל חיקו נרתע כאשר הפנה האיש אליו את פניו. "
צרעת? נגוע? חסר עיניים? מה יש לו?!
"היהודי (אהה.) הקשיש נד בראשו בליאות."
בסך הכל יהודי, מה יש? זה מצביע על השנאה התהומית שרחשו, מי אם לא –
"הכמרים הקנאים (לדתם)." .
התיאור הזה, גם אם נמשך שורות אחדות בלבד, מאד פגע בי. שימו לב, שבתור יהודים, לכולנו יש איזושהי זיקה לאופן בו מציגים אותנו בספרים. כל אזכור קטן מספיק "להקפיץ" אותנו! אם כי אני חייבת לציין שאילדפונסו פלקונס עשה זאת בהצלחה, הרי אותו יהודי כיוון אותו לַשכונה וזהו זה. והאם הטירה בה התבונן הייתה בית הכנסת?

בכל אופן, אני רוצה למליץ בחום על הספר הזה, שריגש אותי כל כך. האכזריות, האהבה, היופי של ברצלונה... כל אלה מכשפים אותי מאד. בתחילה, נגזל ממני ליבי, מקפץ ורוטט בהתרגשות, ובסוף הספר הוא שב אליי, שקט, איטי והמום...
נפלא.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על הקתדרלה ליד הים