https://wp.me/p4kTCp-17h
בספרם "ישראל נגד איראן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011) טענו ד"ר יועז הנדל, פרשן ב"ידיעות אחרונות" ובעברו לוחם וקצין בקומנדו הימי (ולימים ח"כ ושר), ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט" (וכיום עורך העיתון), כי טביעות האצבע האיראניות ניכרות בכל אירוע ביטחוני משמעותי שמולו ניצבה ישראל מאז קיץ 2006, ואף קודם לכן.
אז, ב־2011, הטענה שישראל ואיראן נתונות במלחמה נראתה קיצונית, או לפחות כזו שיצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה דאז (והיום) בנימין נתניהו. בדיעבד התברר שצדקו.
בין היתר תיארו המחברים את פועלו של הגנרל קאסם סולימאני, "איש משמרות המהפכה האיראניים ומפקד כוח אל־קודס – יחידה איראנית העוסקת בסיוע לבנות בריתה וגרורותיה של איראן" (עמוד 19), ובהם חזבאללה וחמאס. סולימאני נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר שיזם והנחה מאות פעולות טרור. לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני.
דמות מפתח אחרת שהוזכרה בספר היא זו של מוחסן פח'ריזאדה, "האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית" (עמוד 274), תוכנית שמהווה אחד האתגרי הביטחונים הגדולים שמלם ניצבת ישראל.
קו פרשת המים, כתבו, היה מלחמת לבנון השנייה כנגד חזבאללה. ישראל לחמה בה כנגד דיוויזיה קדמית איראנית, מבלי שהבינה זאת עד שתמו הקרבות.
את השינוי בגישה זיהו המחברים עם מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2007. עם כניסתו לתפקיד הציג אשכנזי את תפיסתו הצבאית, שהיתה, ציינו, תפיסה צפויה "של איש חטיבת גולני: לצבא יש שני מצבים הראשון מלחמה והשני הכנות למלחמה. המלחמה שאליה יתכונן צה"ל תהיה מלחמה קלאסית, ואל מול המלחמה בעצימות נמוכה נעשה את ההתאמות" (עמוד 52).
תחת פיקודו חזר צה"ל (בדגש על כוחות היבשה) להתאמן, הן בסדיר והן במילואים. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. במקביל, השיגו אמ"ן והמוסד בתחילת 2007 ישראל מודיעין לפיו סוריה הקימה כור גרעיני בדיר א־זור, במזרח סוריה.
בכדי לוודא את נכונות המידע, כתבו, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט פשיטה של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה:
"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121).
בספטמבר אותה שנה תקף חיל האוויר והשמיד את הכור. ישנה אי־בהירות בנוגע למידת המעורבות של האיראנים בפרויקט הגרעין הסורי, אולם המחברים רמזו שהיתה כזו.
בספר תואר המוסד, שבראשו עמד אז אלוף (מיל.) מאיר דגן, כגוף התקפי שהיווה את חוד החנית של ישראל בסיכול המאמצים האיראניים. דגן החל "את דרכו בחטיבת הצנחנים. שם טיפס לאטו בסולם הדרגות תוך שהוא מתבלט כחייל נועז ועם זה כטקטיקן מתוחכם" (עמוד 142).
בתקופת דגן יוחסו למוסד, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שורה של מבצעי סיכול והתנקשויות, שהבולט שבהם, על־פי פרסומים זרים, הוא הריגת עימאד מורנייה, רמטכ"ל חזבאללה, בלב דמשק בפברואר 2008. "החיסול פגע בלב לבו של המשולש איראן־חזבאללה־סוריה" (עמוד 136), שמורנייה היווה בו שחקן וגורם מקשר מרכזי.
חצי שנה מאוחר יותר, בהמשך לתקיפת הכור בסוריה, חוסל בביתו שבטרטוס, גם יועצו הבכיר של בשאר אל־אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תוכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן, כמו בתקיפת הכור בסוריה וכמו בחיסול מורנייה, נמנעה ישראל מלקחת אחריות.
קצין מודיעין בכיר הסביר בספר את חשיבות ההתנקשויות הללו. לדבריו, "זה מעביר שלושה מסרים ברורים: שארגון הטרור או המדינה שהמחוסל השתייך אליהם חדירים; שמנהיגי הארגון עלולים גם הם למצוא את מותם; ושכדאי להם להיזהר" (עמוד 146).
לאחר שסקרו את הטיפול באתגרים מצפון, נפנו המחברים לתאר את המערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. איראן סיפקה באותה עת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי תמיכה ניכרת, ובכלל זה אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע כספי. כוחות פיקוד הדרום, עליו פיקד אז האלוף יואב גלנט, "איש שייטת ראשון שקיבל פיקוד מרחבי בצה"ל" (עמוד 182), יצאו אז לשורה של פשיטות ומבצעים ברצועת עזה.
בסוף 2008, לאחר סבב הסלמה עם החמאס, הורתה ממשלת אולמרט לצה"ל, בפיקוד אשכנזי, לצאת למבצע "עופרת יצוקה", מערכה מוגבלת ומושכלת.
"אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע היתה הקרב המשולב – קרב שבו משתלבות היחידות השונות – לא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר אלא גם ובעיקר המודיעין" (עמוד 213).
מאז, צה"ל רק שידרג ושיפר חלק מהיכולות שהפגין במבצע, בדגש על החיבור בין המודיעין העדכני לאש המדויקת. האתגר טמון בחיזוק יכולות אלו מבלי לפגוע בכשירות כוחות היבשה לבצע קרב משולב, רב־חילי ורב־זרועי, שכן הוא חיוני לא פחות ממאמץ האש, וההישג במבצע נבע מהפעלה מוצלחת של שני המאמצים.
גם כך וגם כך, ההישג היה מוגבל ועזה נותרה זירה מתוחה גם לאחר שני מבצעים נוספים. צה"ל נדרש מאז להוסיף להיערך לפעולה דומה במתכונתה למבצע "עופרת יצוקה".
הנדל וכץ סיפרו סיפור מרתק שתיאר את המערכה בין המדינות. מנגד, הספר סובל ממספר אי־דיוקים וחסרה בו גם ראייה ביקורתית. אם ספרים דוגמת אלו שכתב הד"ר רונן ברגמן נוטים לתאר את ההתמודדות בין ישראל לאויביה כמצב שבו, כמאמר הפרופסור (אל"מ במיל.) גבי סיבוני, "כל החכמים נמצאים בצד השני והאהבלים נמצאים כאן," הרי שספרם של כץ והנדל פועל בגישה ההפוכה. טוב להתמקד בחיובי, אבל לא להסתנוור ממנו.
(הביקורת היא חלק ממאמר שפורסם במקור באתר "זמן ישראל", 4 במרץ 2021)
