ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 24 במרץ, 2011
ע"י נערה עם קעקוע דרקון
ע"י נערה עם קעקוע דרקון
אני מניחה שכל חבר בקבוצת האנגלית המדוברת אליה הולכת ברגל טאמילה על מנת לשפר את האנגלית שלה, בעצם מהווה צד מאד מסוים של החברה האמריקנית, דבר שנשמע מאד מעניין ואטרקטיבי אך לא תמיד מזהיר כפי שהוא נשמע. בנוסף, בתור מהגרים, הקבוצה כשלמות מייצגת את החברה האמריקנית כמעט בכל דרך אפשרית. הבה נתחיל לתייגם.
אווה השערורייתית היא כאמור הצד הפרוע, 100% חסרת גבולות, יצאנית למדי, בעלת חוש הומור בוטה למדי, הרגלים די מגונים ומשיכה בלתי נשלטת כמעט למין. שפנפנת פלייבוי נבחרת, למשל; גוז'ף ואגאתה הם הזוג האולטימטיבי מציג אהבה ביישנית בתחילה הגדלה וגדלה למרות גילם המבוגר וחרף הפרישות שבדבר. נאדיה היא האוטסיידרית, אישה מסכנה וצעירה שחוסה תחת כנפי אחרים לפרקי זמן קצרים, נואשת כמעט בצורה קיצונית, להתנחם ולהיות נאהבת מפאת היותה "כלה בהזמנה". היא לקחת את הפנייה הלא- נכונה, איבדה שליטה על חייה והתרסקה, כעת היא בשיקום. בצורה מטאפורית, כמובן. וכולם, כמובן, מן הסתם, איך לא, אמריקה.
אמריקה. בספר זה, זוהי פשוט מילה נרדפת בעלת משמעות זהה כמעט למילה "חירות". טאמילה זוכרת שהיא צילמה תמונות במצלמתה, תמונות המתארות בתמימות וביופי רב מאבקים קטנטנים של עצמאות יומיומית. של מרד, ולו הקטן ביותר, בו אצור כוח רב, גדול משניתן לשער. סוג מאד לא מסווג של מאבקים פנימיים. אני אוהבת את נקודת המבט הזו, היא מפיחה הרבה תקווה ומאד קל להזדהות איתה ולהבין לליבה של טאמילה.
וכמובן, ישנו אייק, בעל השם המשונה. הוא איננו רק עוד פנים יפות, מלצר פשוט שחולם חלומות של גדולים. הוא מוערך ויש לו חלום, שאיפה בחיים, מטרה, פסגה, השתמשו באיזו מילה שתרצו. לו, אך ורק בזכות עצמו, יש כבר דרך ברורה וידועה מראש, סלולה ומוכנה עבורו. בתחילה, טאמילה לא מבינה את רגשותיה כלפיו. מעט עצבים מעורבבים במזל, או שמא מדובר במזל טהור? על כל פנים, היא חיבבה אותו. מאד. היא אהה אותו. זה היה מדהים. זה היה מושלם. זו הייתה חירות להתאהב ולהרגיש נאהבת.
ואז הגיע תורה להינשא.
בנקודה זו, הקורא נדרש לזכור מדוע מלכתחילה הגיעה טאמילה אל ארצות הברית, בתנאי הוריה האחד והיחיד, כשטסה לשם. יש פה עוקץ, שוב. בעיה שהיא בוחרת לא להתמודד איתה, ותשוב אליה מאוחר יותר, היא דוחה זאת ובכך מסכנת לחלוטין את המשך חייה המושלמים שם. זה נוראי. הכל משתבש אל מול עיניה. עליה להתחתן מהר עם אמריקני ממוצא איראני, לפי בקשתם המכובדת של הוריה, עד שתפוג הוויזה שלה. מעין נישואים בהולים המאורגנים בברכת שתי המשפחות. ממש כראות עיניו של האסלאם. טאמילה לא רוצה שזה יקרה, איננה מעוניינת להגשים את חלומות הוריה, וזה מטרף אותה מבפנים.
כמעט בהיסח הדעת, בחוסר ידיעה, במרכז הספר, טאמילה מגלה את ה"חופש" כקשה יותר ויותר להגדרה. לפתע, היא מבינה שהיא לא מסוגלת לקבל את כל מה שהיא רוצה, גם היא כל מה שרצה היה הכל. הכל. היא לא יכלה להיות חופשייה לגמרי, לעולם לא, מפני שנישואיה מחכים. וככל שהבעיות מתרבות, הגדרת החופש הולכת ומצטמצמת כך שאפילו רגע מנוחה היא לא מוצאת, משום שכמובן, ישנה מגבלת הזמן, החובקת אותה ועוטפת אותה, מייסרת ומכעיסה ומכאיבה -להרגיז. ישנן פגישות חטופות במקומות אסורים וישנה אחותה, הלהוטה כל כך להשיא את אחותה הצעירה. כזו חרדה לעתידה, וטאמילה עצמה לא מוכנה לקבל את הדאגות. החיים הטובים אינם כאלה יותר. כמו חייה של נאדיה, גם שלה מתחילים אט -אט להיסדק, ללא יכולת לאחות את השברים, אלא במקרים של...
כאמור, טאמילה מוצאת עצמה במרכזה של צומת דרכים גורלית ומכריעה. היא, כמובן, נמצאת אל מול עדשת המצלמה. המצלמה שלה. המצלה בה השתמשה כל השנים כדי לתעד רגעים קטנים של מאבק יומיומי. כעת, היא לא האחת מאחורי המצלמה, שמודעת לחיי אחרים ומבקשת לתעדם בכנות ובתום לב גמורים. היא זו שעליה להצטלם, והרגשה זו זרה לה. היא נדרשת לספר את סיפורה וקשה לה להתחיל. במטאפורה, כמובן. כעת, גילויים חדשים עומדים על הפרק. היא חייבת לפתור את הבלאגן הזה. ומהר. השעון מתקתק. הזמן עובר ביעף.
שמו של הספר הוא "רעלה של ורדים". ורד, מאז ומעולם, היה סמל עבור הנשיות, עבור האישה. אם לדייק, המשמעות אחרי לד"ו היא אישה חופשייה. התקווה הזו, שלא שוככת, אשר הייתה לאישה במשך דורות על גבי דורות, היא לדכא את פחד השלטון הגברי. הן שנאו זאת, אך זו עדיין הייתה מציאות נואשת להתמודד איתה. נשים התחילו לנסות להגדיר את עצמן בתור פרטים עצמאיים לגמרי. ניסו להגדיר עצמן בתור מי שהן באמת. שוב. להגדיר עצמן לא בהשוואה לגבר הזה שתמיד גבר עליהן והן לעולם לא הצליחו להשיגו ולהשתוות אליו. ככל הנראה,, מדובר במשימה מסובכת להפליא שקשה להשלים. זהו בדיוק מצב הדברים בטהרן, איראן (לא איירן, אלא אירן). כל כך אכזרי ורע. האסלאם שולט בכל, שלא בצדק. נשים מפחדות. וא, טאמילה מגלה שישנו עולם חדש, בצד השני של העולם. עולם מרגיע ונהדר. כמו כוכב אחר. אמריקה. כאשר אנשים באירן היו מודדים אותה, סוקרים אותה, משספים אותה בעיניהם, תרים אחר בעייתיות, היא הרגישה פחד שלא ישחררוה. באמריקה, איש לא עושה זאת. זה גורם לה לחוש מאושרת. יפה, פואטית, מלודית. אווה עוזרת לה להבין את כוח הפיתוי המיני העצום כבוש בה בתור אישה, אבל באור אחר: דלא כמו המוסלמים באירן, כוח נשי נתפש כעת כדבר טוב ואפילו מבורך, ואווה היא ההוכחה לכך. היא לא רק אישה גסה בצורה קיצונית, חצופה ומכורה למין, היא גם בן אדם בעל השפעה, בן אדם שטאמילה צריכה ללמוד ממנו. כמובן, רק את הדברים הטובים באמת. כך או כך, טאמילה נאבקת כדי להגדיר את עצמה בתור אישה העוטה רעלת ורדים, לא רעלת שוביניזם של האסלאם הלא מכבד כלל וכלל. בסופו של דבר, היא מבינה כמה היא למדה משהותה באמריקה, צד חדש לגמרי של חייה שכנראה תמיד היה בה, אך נסתר תחת ערימות של חיג'אבים, גם אם היו צבועים בנועזות.
פעם אחת בחייהם, הוריה עשו את ההחלטה הנכונה.
הכתיבה בספר זה היא קלילה, אך מנסה להעביר מסר של עוצמה נשית, שאני די בטוחה שהקוראים הגברים לא יחבבו. אם תשימו לב, תיראו שגבירם באופן סטטיסטי די מתעבים ספרים על נשים איראניות, באירוניות או בעקיפין – זה מאד הגיוני.
ברצוני להשוות את הספר "רעלה של ורדים" לספר של אזאר נאפיסי "לקרוא את לוליטה בטהרן". למרות שמעולם לא סיימתי את הספר, באופן אירוני, אני חושבת שכן יש טעם להשוואה בין שני הספרים מאחר ומתוארים בהם ניסיונות מרים להתגבר, על הכל, וגם הרגשות, חלק כה מרכזי בשתי היצירות, הם קרובים במשמעותם אך כי הם די רחוקים בזמן ובמקום. אם תבחן את הספר מקרוב, אתה עשוי לגלות שטאמילה ונאפיסי הן דמויות נשיות בלתי רגילות שחיות משני צדדיו של הגלובוס, אבל שתיהן בעלות אמירה נוקבת ומורשתית, דבר שהוא כמובן שלמות פמיניסטית.
בשני הספרים מתוארים מאבקיהן והחלטותיהן של שתי נשים שהעזו לחלום ולהשיג הרבה. "כמו לוליטה, גם אנחנו ניסינו לתפור לעצמנו כיסים קטנים של חירות" (מתוך: לקרוא את לוליטה בטהרן).
תיהנו!!!
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
