“עלילה, דמויות, שפה קולחת, הומור פרוע, פנטזיה חסרת גבולות והיגיון - אלו רק הרכיבים. לאפות בתנור של טראומה עמוקה וזעזוע מיכולות ההשמדה וההרס של האנושות בטמפרטורה של מאה אלף מעלות ולהגיש רותח. בון אפטיט”

“דרזדן - מיתוסים, עובדות ומוסר ( שלב שני ) את הספר בית מטבחיים -5 של קורט וונגוט, קראתי כהמשך ישיר לספר היסטוריה, דרזדן של פרדריק טיילור. אחריו הרגשתי צורך לקרוא מסמך תיעודי של חייל אמריקאי שהיה שבוי בדרזדן ותעד את זוועת ההפצצה בזווית התבוננות מעניינת מתוך העיר המותקפת, בתוך עולם של זוועות, שמעטים חוו בהיסטוריה האנושית, ששום ספר היסטורי לא יכול לשחזר, ספר שאמור לגעת בעומקי הנפש, בקצוות העצבים החשופים, ובשאלות המוסריות של הקיום האנושי. לכן הצפיות שלי מהספר היו גדלות. אני חייב להודות שהקריאה בתחילת הספר הייתה מאוד קשה, לא בגלל הנושא הקשה, אלא בגלל צורת הכתיבה המבולבלת, המקוטעת הנעה בזמנים, לאחור וקדימה, במשפטים שבורים, קצרים ונוקבים. אל שיא הקושי בקריאה הגעתי כאשר גיבור הספר מדבר על האופן שבו הוא נחטף על ידי חייזרים. לרגע חשבתי שהתבלבלתי ואני קורא ספר של חובב חוצנים בסגנון הכתיבה של יורם קניוק, הבלבול התבהר שנוכחתי לדעת כי את מלאכת התרגום אכן ביצע קניוק, מי שהתאים לתרגם את הספר כמו כפפה ליד, כמי שחווה מלחמה אחרת כפוסט טראומה. ההיסטוריה של טוראי קורט וונגוט כחייל אמריקאי, שייכת כנראה לאותם רגעים, אותם האמריקאים היו רוצים לשכוח. וונגוט הייה בדיוק שבוע בחזית הבלגית כשהגרמנים תקפו בדצמבר 1944 את בלגיה דרך הארדנים, במבצע בזק שהפתיע את בעלות הברית, האוגדה שלו אוגפה והוכנעה על ידי הגרמנים. וונגוט מספר על המסע האכזרי שלו ושל חבריו מהחזית לגרמניה, על רעב וצמא, והתאכזרות הגרמנים בשבויים. המפתיע בספר, היא התייחסות של וונגוט לעניין שלשמו קראתי את הספר, ההפצצה על דרזדן, אותה הוא מתאר באמצעות מספר משפטים בודדים נטולי דרמה. " דרזדן נהרסה בליל שלוש - עשר בפברואר 1945 ". למעשה וונגוט לא ראה הרבה, אלא את העיר היפה קודם להפצצה, אחר כך הוא שהה במקלט שלו, מרתף בית המטבחיים ומשום כך ניצל. אולי זה יחודו של הספר, ההתייחסות לאירוע המכונן בחייו בתמציתיות, כאילו היה זה דו"ח של אנשי הטייסות, טסתי, הטלתי ופגעתי, כפעולה מכנית, בירוקרטית שאפיינה את הרוטינה הנוראית אליה נכנסה תעשיית ההפצצות של בעלות הברית, שהלכה והסלימה את עצמה באכזריותה, כפעולה עליה לא הייתה כלל שליטה. המלחמה מונעת על ידי הגולם שקם על יוצרו, תעשיית המפציצים החותרת להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הנורא שלה. המלחמה הופכת לפלנטה אחרת, בה אין צודקים, מוסריים, או טובים, אלא רק רוע שסוחף אליו את כל המעורבים. בהיבט הזה אין מנצחים, כולם מפסידים. כשוונגוט יצא מהמקלט שלו השמים היו שחורים מעשן, דרזדן נראתה כמו ירח, האבנים להטו, כל האחרים בסביבה היו מתים. הספר הוא כלל לא תיעודי, אלה מסע שחציו דמיוני ומיעטו מושתת על הביוגרפיה של וונגוט. הוא כתוב דרך דמותו בילי פיילגרם. הגיבור, חייל לא יוצלח שנישלח לחזית אך נופל בשבי. השם פיילגרם, הוא ביטוי לצליין עולה רגל, העובר בתחנות של סבל. מסעו הוא אודיסיאה בעולם נטול זמנים, שבו אין לאדם יכולת בחירה. הוא יוצא להתחקות אחר מקורות הרוע, ורצון האנושות לאיבוד עצמה לדעת. צריך לזכור את הרקע שבו נכתב הספר, שנות ה- 60, המלחמה הקרה בעיצומה. על העולם מאיימת סכנה אטומית, בוייטנאם, משכללים את טכניקת ההפצצה של דרזדן, הפעם המטוסים והפצצות גדולים יותר, הנפלם שורף יותר. בתודעת האנושות נחרטה תמונת הילדה הרצה עירומה מבועתת, כניצולת הפצצת נפלם. וונגוט אולי מבקש להציל את העולם, בספר ובהרצאותיו, הוא מציין את 130,000 הקורבנות של דרזדן ( מספר מופרך מיסודו ), את היותה של דרזדן פשע מלחמה. משום כך הוא היה אחד מהגורמים שעיצבו את מיתוס דרזדן, בכוונות טהורות. בפועל הוא שימש גורמים מהימין ומהשמאל, כאלה שניהלו את פוליטיקת הזיכרון, או כאלה שחשבו שאת העולם האכזר אפשר לנצח על ידי עשיית אהבה ולא מלחמה. לשיא החוצפה היגע אחד מהבלוגרים הישראלים שערך השוואה בין דרזדן לעופרת יצוקה ( תתבייש לך ). האמת תמיד מתעתעת, עוברת דרך מיתוסים אותם יוצרים בני האדם לצרכיהם הפוליטיים. וונגוט מאמין בערכים, הוא מבקש להציל את העולם. בית מטבחיים - 5, הוא טקסט הגותי חשוב, השייך לספרות המחאה הסוערת של שנות ה - 60, זאת שמשקיפה לזוועת מלחמת העולם, ומנסה בכל כוחותיה להימנע מהזוועה הבאה. אני אישית חושב שהוא לא מסוג הספרים ששורדים את מבחן הזמן. לא התרשמתי ממה שהוגדר כהומור מטורף, מבחינתי הספר ממש מדכא. הספר הוא זעקה נגד המלחמות באשר הן. הלוואי והזעקה הזאת הייתה נענית, המציאות מוכיחה שהסקפטיות של וונגוט באשר לטיבו של האדם קיימת בעולמנו בו הרוע לעתים קרובות מרים את ראשו.”

“גיליתי חרג'וק מעוך בעובי של דף נייר אחרי שהורדתי לידיי את הספר מהמדף. הרהרתי לעצמי אם הוא קיים שם עוד מימי קדם בחנות הספרים, מה שסביר מאוד כי טבען של חנויות יד שנייה להוות מקום בטוח לחרג'וקים. אך יתכן גם שהחרגו'ק נולד בצפון הארץ מקום משכני ונכנס לסוף הספר משהיה מונח בביתי על המדף. זאת לעולם לא אדע, מה גם שמר חרק ג'וק כבר היה מת ולא יכולתי לשאול אותו. מסתבר שאפילו בילי פלגרים גיבורו המעוות של וונגוט לא היה יכול לעולם לשאול את כבוד החרגו'ק, אפילו שיכל לנסוע בזמן. יורם קניוק שבדיוק לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרו "היהודי האחרון", תרגם את הספר הזה. אפילו שאין מתאים מקניוק לתרגם את וונגוט ובמיוחד את הספר הזה המלא בסלנגים אמריקאים, אפילו הוא בגדולתו לא יכל לתרגם את הספר בלי שתהיה תחושה של החמצה מסויימת. ראו הוזהרתם: אם יש לכם שליטה טובה באנגלית, יהיה זה חטא להחליט מראש לקרוא את הספר בעברית. העברית שלנו לא יכולה להגיע עד גבולות הסלנג האמריקאי כפי שוונגוט כותב אותו. אף מתרגם ולו הטוב והאדיר ביותר לא יוכל למלא את מלאכת התרגום בדרגת מצויינות, משום שבלתי אפשרי לעשות זאת. הרבה מאוד פעמים תוך כדי הקריאה יכלתי לדמיין לעצמי את המשפט המקורי באנגלית האמריקאית, שמה לעשות, לפעמים היא מלאה בגסויות. לכן מספיקה לי רק דוגמא אחת, וייסלחו לי קוראי סימניה המכובדים, אך אזיז לרגע את כבודכם הצידה כי זוהי הדוגמא הטובה והממחישה ביותר. זוהי הגירסה העברית והעלובה: "מדוע שלא תלך ותזיין את עצמך?" ובאנגלית כמובן, זה נשמע הרבה יותר טוב ואמין: "Why don't you go and fuck yourself?". וכהנה בשימוש במושג jesus שתפקידו לתאר איזו תמיהה או התפעמות באנגלית. בעברית מנגד כאשר המילים "ישו המשיח" יופיעו לפני עיקר המשפט זה יהיה מוזר מאוד. מוזוריות כאלה הן בלתי נמנעות במלאכת התרגום של ספר כזה. בכל זאת אני מניח שצריך לתת לקניוק אות כבוד על שהצליח להעביר די בהצלחה את האווירה הקלילה והקומית שבה וונגוט כותב. אולי זו אפילו התוצאה הטובה ביותר בעברית שהייתה יכולה להיות. רק חיסרון אחד שהיה יכול להיות יתרון: צריך ניקוד לפחות בשתי מילים- דרדזן, וטרלפמדור. הייתי צריך להיעזר בויקיפדיה בערך האנגלי כדי לדעת איך הוגים את השמות הללו, אולי בהוצאה החדשה של הספר זה תוקן. אם תנסו לחפש איזשהו כיף במלחמת העולם השנייה, ככל הנראה תמצאו אותו רק בספר הזה. הספר מבסס תפיסה שההיסטוריה היא בעצם לא דבר כל-כך רציני ואין לנו להתייחס למוות אלא באדישות מסויימת. הספר הזה מבוסס על פרטים אוטוביוגרפים, וונגוט בלי בושה יורד על על השבי שלו עצמו בדרזדן גרמניה ועל ההפצצה הגדולה שהייתה שם. האמת היא שהציפיות שהיו לי מהספר הזה התחילו להתגשם רק בערך בעמודים 70-80. עד אז היה לי הרושם שזה ספר "נחמד", לא מתקרב לרושם שעשה עליי ספרו האדיר ביותר של וונגוט ואחד הספרים האדירים שלדעתי נכתבו "עריסת חתול". אבל ככל שהתקדמתי התמלאתי בתחושת סיפוק, והבנתי את מכלול הדברים. וונגוט מציג תפיסת זמן שבמחשבה ראשונה היא נראית לגמרי מגוחכת, אבל כשחושבים על זה שוב, התפיסה הזו לא הרבה פחות סבירה מהתפיסה שאומרת שיש אלוהים. וונגוט לא יעיד על תפיסתו שהיא אמיתית כשם שהוא לא יגיד שיש אלוהים, אך היא בהחלט שווה מחשבה. כשבִּילי פילגרים נחטף על ידי חייזרים (הטרלפמדורים) הוא שואל "מדוע אני?" והם אומרים לו "מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים. האם ראית אי-פעם חרקים לכודים בענבר? (אבן חן עשויה משרף עצים מאובן)... ובכן, הנה אנחנו כאן, מר פילגרים, לכודים בענבר של הרגע הזה, אין מדוע". אנחנו רגילים לחשוב על זמן כדבר נצחי שנמשך והולך רק קדימה אפילו בלי לדעת אם יש לו ראשית, אבל קדימה הוא בטוח הולך. וכל מה שהיה בעבר, או שהוא עדיין קיים ויגווע או שכבר אינו קיים והוא שמור רק בזיכרון שלנו. אם אפילו בזיכרון הוא לא שמור עולה שאלה פילוסופית גדולה מאוד אם הוא אכן היה קיים. הזמן כפי שהוא מוצג בספר הזה הוא כמו סליל של סרט. ברגע שראית רגע מסויים ועברת לרגע הבא לא הושמד הרגע הקודם, הוא עדיין קיים על הסליל. ניתן להריץ אחורה ולראות את אותו הקטע שוב ושוב. לסרט יש התחלה וסוף ומבחינה זו הוא לא חי לנצח נצחים, אבל הוא קיים לנצח נצחים בתוך גבולותיו. אפשר לראות אותו ולחוות אותו עוד פעם, ועוד פעם. מה שאומר שהסרט כבר מוכן מראש, ונעבור מהאנלוגיה לפשט, חיינו הם גורל מוכתב מראש. כל רגע שיש לנו בחיים, כל הווה, מהרגע שהוא נהפך לעבר, הוא אינו עבר כבר ולא נמצא, אלא הוא עדיין קיים בתוך הזמן. הזמן הוא בעצם מערכת data, עם נתונים טבועים בה מראש. כל רגע שלנו בחיים בעצם שמור בתוך מערכת הזמן ואנחנו יכולים לחזור אליו, אם כי לא נוכל לשנות את מה שעשינו בעבר, אלא רק לעבור את אותה הסיטואציה בדיוק כפי שקרתה. נוכל לדלג מסיטואציה אחת לאחרת, כמו בסרט. כך בילי פילגרים לומד מהטרלפמדורים לנסוע בזמן ולעבור כל הזמן בתחנות החיים שלו, שהם כבר תבנית קבועה מראש שהוא לא יכול לשנותה, רק לחיות את תחנותיה עוד פעם. כמו שוונגוט מסביר "בין הדברים שבילי פילגרים לא יכול היה לשנותם היו העבר, הווה, והעתיד". וונגוט לא באמת טוען שיש לאדם נפש שיכולה לבחור היכן למקם עצמה בתוך הסליל שלה כל פעם מחדש. אבל חידת הזמן היא כה גדולה ואנחנו כה קטנים לעומתה, שאני בעצמי כן מוכן לקבל את האפשרות שהזמן לא בהכרח הולך רק קדימה ואת האפשרות שלזמן יש מימדים שונים שאנו בני האנוש לא מכירים אותם. כיום מדברים על כך שאם נעבור דרך חור שחור נעשה בעצם מסע בזמן. יכול להיות שהזמן הוא דבר שפועל במימדים שונים שאין לנו ולא יכול להיות לנו שום מושג על קיומם, מה שגורם לנו להיהפך לעוד יותר קטנים ממה שהננו כבר בזמן יחיד. אם הזמן שלנו הוא איננו הזמן היחיד ויש לו עוד מימדים נוספים, אנחנו לא היחידים שתופסים חלק בגדולה, יש גדולות נוספות שגורעות מהייחודיות של הזמן שלנו. וונגוט גורם (לי לפחות) לתהות על הדברים האלה. דרך התזה הזו וונגוט מנסה להמחיש תזה שהיא הרבה יותר "מציאותית" ומחוברת לזמן שלנו ולחיים שלנו: לחיים ולהסטוריה אין מובן. דברים שקורים שאנחנו קוראים להם נוראיים, קורים בדיוק באותה מידה שדברים שאנחנו נקרא להם טובים קורים. אין הבדל משום בחינה בין מהלך היסטורי כזה ובין מהלך היסטורי אחר. באופן זה וונגוט מתאר תחושת חוסר אונים בחוויותיו במלחמת העולם השנייה. הפצצתה של דרזדן שנהרגו בה עשרות אלפי אנשים (וונגוט בספר כותב מאות אלפי אנשים כדי להנכיח את הסיפור שלו), עבודת פרך בבית מטבחיים חמש, מוות של חבר לקרב, כל אלה קורים פשוט, אם נשאל מדוע, לא נקבל תשובה. באותה מידה נשאל- מדוע בעצם יש חיים? והרי אין תשובה לזה- מדוע בכלל שיהיה משהו? הטרלפמדורים מלמדים את פילגרים שאין טוב ורע, יש רק תופעות, יש רק חיים, ובתוך החיים אין טוב ורע. בין אם הכל קבוע מראש, ובין אם שום דבר לא קבוע מראש. וונגוט כותב בכל פעם שמת מישהו או שהוא מזכיר דבר נורא- "ככה זה" (so it goes). מה שכל-כך נורא במלחמה הזו שהיא נראית כמו דבר גדול מאוד שמתרחש, אבל אם יש מימדים של זמן, אם אפשר לעבר ביניהם, אם המעבר הזה על הסליל הוא נצחי, המלחמה לפתע נראית כמשהו שלא צריך לתת לו הסבר. וכך נולדים ביטויים כמו "ככה זה", שעולים בספר כל הזמן. כשדבר "רע" מתרחש אנחנו רגילים לשאול "מדוע?", עם זאת כשקורה משהו טוב אנחנו נמנעים מלשאול זאת. מדוע אנחנו נוהגים כך? הרי זו תופעה וזו תופעה. כשאנחנו רואים דבר טוב אנחנו לא מחפשים סיבות, זאת משום שהטוב מעניק לנו סיפוק ממה שאנחנו רואים. אם מה שאנחנו רואים הוא טוב, אין צורך להעמיק בו ולשאול עליו שאלות. מנגד אם משהו רע קורה, אנחנו מייד שואלים למה הוא קורה. בעצם אנחנו מניחים הנחה לא הגיונית בעליל- את מושג ה"סיבה" אנחנו מזהים עם המושג "טוב". אמרנו סיבה אמרנו בעצם "סיבה מוצדקת". הסיבה של הטוב היא לטעמנו כל-כך ברורה מאליה, היא בעצם התחליף למילה "טוב". את הרע מנגד איננו מבינים, איננו מבינים את "סיבתו", איננו מבינים למה הוא קורה, איננו מסוגלים לתרץ את הסיבה שיש מאחוריו. לכאורה אם למשהו יש סיבה הוא דבר מוצדק, ואז אנחנו שואלים את עצמינו איך הרע יכול להיות מוצדק, הרי גם לו צריכה להיות סיבה. וונגוט חווה את העולם בצורה שאין "סיבה". זה מה שהטרלפמדורים מלמדים את בילי פילגרים. תופעה "טובה" ותופעה "רעה" שתיהן שוות, שתיהן תופעות שקורות במסגרת החיים וההיסטוריה. זה לא שהתופעות הטובות באות ממקור אחד והתופעות הרעות באות ממקור אחר, אין מקור של טוב בגלקסיה ומקור של רע בגלקסיה שמזינים את החיים שלנו, ואיננו חיים את השילוב של שניהם. היקום הוא המקור האחד להכל, כל התופעות נובעות מאותה התופעה ולכן הן שוות זו לזו ואינן נבדלות זו מזו. לכן אין להן שום מובן מוסרי ואין בהן שום טוב ורע. לכן, או שנשאל על הסיבה לכל דבר כמו אנשים טפשים, או שפשוט נפסוק שאין סיבה. זוהי התשובה היחידה שבאמת מתקבלת על הדעת. על זה קורט וונגוט מתבסס בכותבו על חייו הבלתי סיבתיים שלו כמו של כולנו- "בית מטבחיים חמש". זו הדרך להבין את האירועים ה"נוראיים" ביותר, כמו הדרך שלנו להבין את האירועים ה"רגילים" ביותר. אגב גופתו של החרג'וק בינתיים נשמטה מהדפים והוא נעלם. ככה זה.”

“קורט וונגוט שירת כסייר בחיל הרגלים האמריקני במלחמת העולם השנייה. כשבוי מלחמה בגרמניה הוא היה עד להפצצה בדרזדן. זהו ספר שכמעט בלתי אפשרי לגשת לקראו בלי הנחות יסוד. לכן לא הופתעתי מהגישה האנטי מלחמתית של המחבר. לילדיו הוא הסביר: "גם אמרתי להם לא לעבוד בחברה המייצרת אמצעי-הרג המוניים, ולהביע את רגשי תיעובם כלפי אנשים הסבורים שאנו זקוקים למכשירים כאלה". (עמ' 21). המחבר תומך בתיאוריה הפטאליסטית. "פטאליזם היא התיאוריה הטוענת שכל אירוע עתידי נגזר מראש והינו בלתי נמנע" (מתוך מילון פונטנה למחשבה מודרנית). העתיד להתרחש יתרחש בלי קשר למה שכל אחד מבני האדם יעשה. עכשיו מובן מדוע הספר נקרא גם: "מחול-חובה עם המוות". כך אומר אחד החוצנים לבילי פילגרים: "ביקרתי בשלושים ואחת פלאנטות מיושבות ביקום, ובדקתי דו"חות על מאה פלאנטות נוספות. רק על כדור-הארץ מדברים על רצון חפשי." (עמ' 66). גישה זו מובנת, לאור ניסיונו הקשה של המחבר, אך גם קצת מייאשת ומעט דיכאונית. הייתי מעדיף להאמין שיש לי בחירה בתוך מסגרת ברורה של חיים ומוות. רוב האנשים אינם באמת פאטליסטים. לדעתי, אם כל בני האנוש היו פטאליסטים, אז היינו חיים בחברה של אנשים חסרי עכבות, כי ממילא אין משמעות לבחירות שלנו, ואין דרך לשנות את הגורל. אבל וונגוט לא מסתפק בזה. לפי המחבר כול ניסיון להבין את המלחמה נועד לכישלון ורק מזיק. נראה כי המוטו בספר הוא "ככה זה" (so it goes). הגורל קבוע מראש, והגורמים שמביאים למוות אינם ניתנים להסבר שיביא תועלת עתידית. "...כאשר אני עצמי שומע שמישהו מת אני מושך בכתפי ואומר מה שאומרים הטרמפלדורים בראותם איש מת. הם אומרים: 'ככה זה'." (עמ' 25). גישה זו יכולה ללמד שהסופר תומך ב"קוויטזם". קוויטיזם (quietism) הינה תפיסה המתנגדת ללימוד פילוסופיה. דיון פילוסופי על סיבה ותוצאה הוא עקר ביסודו, ורק מגדיל את הבלבול. שקטנות פילוסופית תחזיר את החברה האנושית למסלול של הבנה. איני בטוח שזו הייתה כוונת המחבר. הוא בסך-הכול ניסה אולי להגיד: אני הייתי שם. אלו העובדות. שפטו בעצמכם. התפלפלו כרצונכם. זה לא ישנה את התוצאה או את העתיד להתרחש. בנוסף, הוא דיבר בעיקר על קווטיזם בהקשר למלחמות בכלל ומוות בפרט. כי גם אם צודקים אלה הסבורים שניתן למנוע מלחמות באמצעות מחקר מדעי והסקת מסקנות, אי-אפשר למנוע את ארעיות הקיום. "אני אומר להם, 'מדוע לא תכתבו במקום זה ספר נגד קרחונים?'" הוא התכוון כמובן לכך שתמיד יהיו מלחמות, ושקל למנוע אותן כמו שקל למנוע קרחונים. גם אני סבור כך. וגם מלחמות לא ימשיכו לפרוץ כמו קרחונים, עדיין יישאר המוות הפשוט והישן." (עמ' 11-10). ולסיכום, כדי לשמור על רוח אופטימית, המחבר מציע פתרון: "זה דבר אחד שיצורי-אנוש יכולים ללמוד אותו, אם ישתדלו מאוד: להתעלם מן הזמנים הנוראים ולהתרכז בזמנים היפים". (עמ' 87).”

“עלילה, דמויות, שפה קולחת, הומור פרוע, פנטזיה חסרת גבולות והיגיון - אלו רק הרכיבים. לאפות בתנור של טראומה עמוקה וזעזוע מיכולות ההשמדה וההרס של האנושות בטמפרטורה של מאה אלף מעלות ולהגיש רותח. בון אפטיט”

“דרזדן - מיתוסים, עובדות ומוסר ( שלב שני ) את הספר בית מטבחיים -5 של קורט וונגוט, קראתי כהמשך ישיר לספר היסטוריה, דרזדן של פרדריק טיילור. אחריו הרגשתי צורך לקרוא מסמך תיעודי של חייל אמריקאי שהיה שבוי בדרזדן ותעד את זוועת ההפצצה בזווית התבוננות מעניינת מתוך העיר המותקפת, בתוך עולם של זוועות, שמעטים חוו בהיסטוריה האנושית, ששום ספר היסטורי לא יכול לשחזר, ספר שאמור לגעת בעומקי הנפש, בקצוות העצבים החשופים, ובשאלות המוסריות של הקיום האנושי. לכן הצפיות שלי מהספר היו גדלות. אני חייב להודות שהקריאה בתחילת הספר הייתה מאוד קשה, לא בגלל הנושא הקשה, אלא בגלל צורת הכתיבה המבולבלת, המקוטעת הנעה בזמנים, לאחור וקדימה, במשפטים שבורים, קצרים ונוקבים. אל שיא הקושי בקריאה הגעתי כאשר גיבור הספר מדבר על האופן שבו הוא נחטף על ידי חייזרים. לרגע חשבתי שהתבלבלתי ואני קורא ספר של חובב חוצנים בסגנון הכתיבה של יורם קניוק, הבלבול התבהר שנוכחתי לדעת כי את מלאכת התרגום אכן ביצע קניוק, מי שהתאים לתרגם את הספר כמו כפפה ליד, כמי שחווה מלחמה אחרת כפוסט טראומה. ההיסטוריה של טוראי קורט וונגוט כחייל אמריקאי, שייכת כנראה לאותם רגעים, אותם האמריקאים היו רוצים לשכוח. וונגוט הייה בדיוק שבוע בחזית הבלגית כשהגרמנים תקפו בדצמבר 1944 את בלגיה דרך הארדנים, במבצע בזק שהפתיע את בעלות הברית, האוגדה שלו אוגפה והוכנעה על ידי הגרמנים. וונגוט מספר על המסע האכזרי שלו ושל חבריו מהחזית לגרמניה, על רעב וצמא, והתאכזרות הגרמנים בשבויים. המפתיע בספר, היא התייחסות של וונגוט לעניין שלשמו קראתי את הספר, ההפצצה על דרזדן, אותה הוא מתאר באמצעות מספר משפטים בודדים נטולי דרמה. " דרזדן נהרסה בליל שלוש - עשר בפברואר 1945 ". למעשה וונגוט לא ראה הרבה, אלא את העיר היפה קודם להפצצה, אחר כך הוא שהה במקלט שלו, מרתף בית המטבחיים ומשום כך ניצל. אולי זה יחודו של הספר, ההתייחסות לאירוע המכונן בחייו בתמציתיות, כאילו היה זה דו"ח של אנשי הטייסות, טסתי, הטלתי ופגעתי, כפעולה מכנית, בירוקרטית שאפיינה את הרוטינה הנוראית אליה נכנסה תעשיית ההפצצות של בעלות הברית, שהלכה והסלימה את עצמה באכזריותה, כפעולה עליה לא הייתה כלל שליטה. המלחמה מונעת על ידי הגולם שקם על יוצרו, תעשיית המפציצים החותרת להוציא אל הפועל את הפוטנציאל הנורא שלה. המלחמה הופכת לפלנטה אחרת, בה אין צודקים, מוסריים, או טובים, אלא רק רוע שסוחף אליו את כל המעורבים. בהיבט הזה אין מנצחים, כולם מפסידים. כשוונגוט יצא מהמקלט שלו השמים היו שחורים מעשן, דרזדן נראתה כמו ירח, האבנים להטו, כל האחרים בסביבה היו מתים. הספר הוא כלל לא תיעודי, אלה מסע שחציו דמיוני ומיעטו מושתת על הביוגרפיה של וונגוט. הוא כתוב דרך דמותו בילי פיילגרם. הגיבור, חייל לא יוצלח שנישלח לחזית אך נופל בשבי. השם פיילגרם, הוא ביטוי לצליין עולה רגל, העובר בתחנות של סבל. מסעו הוא אודיסיאה בעולם נטול זמנים, שבו אין לאדם יכולת בחירה. הוא יוצא להתחקות אחר מקורות הרוע, ורצון האנושות לאיבוד עצמה לדעת. צריך לזכור את הרקע שבו נכתב הספר, שנות ה- 60, המלחמה הקרה בעיצומה. על העולם מאיימת סכנה אטומית, בוייטנאם, משכללים את טכניקת ההפצצה של דרזדן, הפעם המטוסים והפצצות גדולים יותר, הנפלם שורף יותר. בתודעת האנושות נחרטה תמונת הילדה הרצה עירומה מבועתת, כניצולת הפצצת נפלם. וונגוט אולי מבקש להציל את העולם, בספר ובהרצאותיו, הוא מציין את 130,000 הקורבנות של דרזדן ( מספר מופרך מיסודו ), את היותה של דרזדן פשע מלחמה. משום כך הוא היה אחד מהגורמים שעיצבו את מיתוס דרזדן, בכוונות טהורות. בפועל הוא שימש גורמים מהימין ומהשמאל, כאלה שניהלו את פוליטיקת הזיכרון, או כאלה שחשבו שאת העולם האכזר אפשר לנצח על ידי עשיית אהבה ולא מלחמה. לשיא החוצפה היגע אחד מהבלוגרים הישראלים שערך השוואה בין דרזדן לעופרת יצוקה ( תתבייש לך ). האמת תמיד מתעתעת, עוברת דרך מיתוסים אותם יוצרים בני האדם לצרכיהם הפוליטיים. וונגוט מאמין בערכים, הוא מבקש להציל את העולם. בית מטבחיים - 5, הוא טקסט הגותי חשוב, השייך לספרות המחאה הסוערת של שנות ה - 60, זאת שמשקיפה לזוועת מלחמת העולם, ומנסה בכל כוחותיה להימנע מהזוועה הבאה. אני אישית חושב שהוא לא מסוג הספרים ששורדים את מבחן הזמן. לא התרשמתי ממה שהוגדר כהומור מטורף, מבחינתי הספר ממש מדכא. הספר הוא זעקה נגד המלחמות באשר הן. הלוואי והזעקה הזאת הייתה נענית, המציאות מוכיחה שהסקפטיות של וונגוט באשר לטיבו של האדם קיימת בעולמנו בו הרוע לעתים קרובות מרים את ראשו.”

“גיליתי חרג'וק מעוך בעובי של דף נייר אחרי שהורדתי לידיי את הספר מהמדף. הרהרתי לעצמי אם הוא קיים שם עוד מימי קדם בחנות הספרים, מה שסביר מאוד כי טבען של חנויות יד שנייה להוות מקום בטוח לחרג'וקים. אך יתכן גם שהחרגו'ק נולד בצפון הארץ מקום משכני ונכנס לסוף הספר משהיה מונח בביתי על המדף. זאת לעולם לא אדע, מה גם שמר חרק ג'וק כבר היה מת ולא יכולתי לשאול אותו. מסתבר שאפילו בילי פלגרים גיבורו המעוות של וונגוט לא היה יכול לעולם לשאול את כבוד החרגו'ק, אפילו שיכל לנסוע בזמן. יורם קניוק שבדיוק לא מזמן סיימתי לקרוא את ספרו "היהודי האחרון", תרגם את הספר הזה. אפילו שאין מתאים מקניוק לתרגם את וונגוט ובמיוחד את הספר הזה המלא בסלנגים אמריקאים, אפילו הוא בגדולתו לא יכל לתרגם את הספר בלי שתהיה תחושה של החמצה מסויימת. ראו הוזהרתם: אם יש לכם שליטה טובה באנגלית, יהיה זה חטא להחליט מראש לקרוא את הספר בעברית. העברית שלנו לא יכולה להגיע עד גבולות הסלנג האמריקאי כפי שוונגוט כותב אותו. אף מתרגם ולו הטוב והאדיר ביותר לא יוכל למלא את מלאכת התרגום בדרגת מצויינות, משום שבלתי אפשרי לעשות זאת. הרבה מאוד פעמים תוך כדי הקריאה יכלתי לדמיין לעצמי את המשפט המקורי באנגלית האמריקאית, שמה לעשות, לפעמים היא מלאה בגסויות. לכן מספיקה לי רק דוגמא אחת, וייסלחו לי קוראי סימניה המכובדים, אך אזיז לרגע את כבודכם הצידה כי זוהי הדוגמא הטובה והממחישה ביותר. זוהי הגירסה העברית והעלובה: "מדוע שלא תלך ותזיין את עצמך?" ובאנגלית כמובן, זה נשמע הרבה יותר טוב ואמין: "Why don't you go and fuck yourself?". וכהנה בשימוש במושג jesus שתפקידו לתאר איזו תמיהה או התפעמות באנגלית. בעברית מנגד כאשר המילים "ישו המשיח" יופיעו לפני עיקר המשפט זה יהיה מוזר מאוד. מוזוריות כאלה הן בלתי נמנעות במלאכת התרגום של ספר כזה. בכל זאת אני מניח שצריך לתת לקניוק אות כבוד על שהצליח להעביר די בהצלחה את האווירה הקלילה והקומית שבה וונגוט כותב. אולי זו אפילו התוצאה הטובה ביותר בעברית שהייתה יכולה להיות. רק חיסרון אחד שהיה יכול להיות יתרון: צריך ניקוד לפחות בשתי מילים- דרדזן, וטרלפמדור. הייתי צריך להיעזר בויקיפדיה בערך האנגלי כדי לדעת איך הוגים את השמות הללו, אולי בהוצאה החדשה של הספר זה תוקן. אם תנסו לחפש איזשהו כיף במלחמת העולם השנייה, ככל הנראה תמצאו אותו רק בספר הזה. הספר מבסס תפיסה שההיסטוריה היא בעצם לא דבר כל-כך רציני ואין לנו להתייחס למוות אלא באדישות מסויימת. הספר הזה מבוסס על פרטים אוטוביוגרפים, וונגוט בלי בושה יורד על על השבי שלו עצמו בדרזדן גרמניה ועל ההפצצה הגדולה שהייתה שם. האמת היא שהציפיות שהיו לי מהספר הזה התחילו להתגשם רק בערך בעמודים 70-80. עד אז היה לי הרושם שזה ספר "נחמד", לא מתקרב לרושם שעשה עליי ספרו האדיר ביותר של וונגוט ואחד הספרים האדירים שלדעתי נכתבו "עריסת חתול". אבל ככל שהתקדמתי התמלאתי בתחושת סיפוק, והבנתי את מכלול הדברים. וונגוט מציג תפיסת זמן שבמחשבה ראשונה היא נראית לגמרי מגוחכת, אבל כשחושבים על זה שוב, התפיסה הזו לא הרבה פחות סבירה מהתפיסה שאומרת שיש אלוהים. וונגוט לא יעיד על תפיסתו שהיא אמיתית כשם שהוא לא יגיד שיש אלוהים, אך היא בהחלט שווה מחשבה. כשבִּילי פילגרים נחטף על ידי חייזרים (הטרלפמדורים) הוא שואל "מדוע אני?" והם אומרים לו "מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים. האם ראית אי-פעם חרקים לכודים בענבר? (אבן חן עשויה משרף עצים מאובן)... ובכן, הנה אנחנו כאן, מר פילגרים, לכודים בענבר של הרגע הזה, אין מדוע". אנחנו רגילים לחשוב על זמן כדבר נצחי שנמשך והולך רק קדימה אפילו בלי לדעת אם יש לו ראשית, אבל קדימה הוא בטוח הולך. וכל מה שהיה בעבר, או שהוא עדיין קיים ויגווע או שכבר אינו קיים והוא שמור רק בזיכרון שלנו. אם אפילו בזיכרון הוא לא שמור עולה שאלה פילוסופית גדולה מאוד אם הוא אכן היה קיים. הזמן כפי שהוא מוצג בספר הזה הוא כמו סליל של סרט. ברגע שראית רגע מסויים ועברת לרגע הבא לא הושמד הרגע הקודם, הוא עדיין קיים על הסליל. ניתן להריץ אחורה ולראות את אותו הקטע שוב ושוב. לסרט יש התחלה וסוף ומבחינה זו הוא לא חי לנצח נצחים, אבל הוא קיים לנצח נצחים בתוך גבולותיו. אפשר לראות אותו ולחוות אותו עוד פעם, ועוד פעם. מה שאומר שהסרט כבר מוכן מראש, ונעבור מהאנלוגיה לפשט, חיינו הם גורל מוכתב מראש. כל רגע שיש לנו בחיים, כל הווה, מהרגע שהוא נהפך לעבר, הוא אינו עבר כבר ולא נמצא, אלא הוא עדיין קיים בתוך הזמן. הזמן הוא בעצם מערכת data, עם נתונים טבועים בה מראש. כל רגע שלנו בחיים בעצם שמור בתוך מערכת הזמן ואנחנו יכולים לחזור אליו, אם כי לא נוכל לשנות את מה שעשינו בעבר, אלא רק לעבור את אותה הסיטואציה בדיוק כפי שקרתה. נוכל לדלג מסיטואציה אחת לאחרת, כמו בסרט. כך בילי פילגרים לומד מהטרלפמדורים לנסוע בזמן ולעבור כל הזמן בתחנות החיים שלו, שהם כבר תבנית קבועה מראש שהוא לא יכול לשנותה, רק לחיות את תחנותיה עוד פעם. כמו שוונגוט מסביר "בין הדברים שבילי פילגרים לא יכול היה לשנותם היו העבר, הווה, והעתיד". וונגוט לא באמת טוען שיש לאדם נפש שיכולה לבחור היכן למקם עצמה בתוך הסליל שלה כל פעם מחדש. אבל חידת הזמן היא כה גדולה ואנחנו כה קטנים לעומתה, שאני בעצמי כן מוכן לקבל את האפשרות שהזמן לא בהכרח הולך רק קדימה ואת האפשרות שלזמן יש מימדים שונים שאנו בני האנוש לא מכירים אותם. כיום מדברים על כך שאם נעבור דרך חור שחור נעשה בעצם מסע בזמן. יכול להיות שהזמן הוא דבר שפועל במימדים שונים שאין לנו ולא יכול להיות לנו שום מושג על קיומם, מה שגורם לנו להיהפך לעוד יותר קטנים ממה שהננו כבר בזמן יחיד. אם הזמן שלנו הוא איננו הזמן היחיד ויש לו עוד מימדים נוספים, אנחנו לא היחידים שתופסים חלק בגדולה, יש גדולות נוספות שגורעות מהייחודיות של הזמן שלנו. וונגוט גורם (לי לפחות) לתהות על הדברים האלה. דרך התזה הזו וונגוט מנסה להמחיש תזה שהיא הרבה יותר "מציאותית" ומחוברת לזמן שלנו ולחיים שלנו: לחיים ולהסטוריה אין מובן. דברים שקורים שאנחנו קוראים להם נוראיים, קורים בדיוק באותה מידה שדברים שאנחנו נקרא להם טובים קורים. אין הבדל משום בחינה בין מהלך היסטורי כזה ובין מהלך היסטורי אחר. באופן זה וונגוט מתאר תחושת חוסר אונים בחוויותיו במלחמת העולם השנייה. הפצצתה של דרזדן שנהרגו בה עשרות אלפי אנשים (וונגוט בספר כותב מאות אלפי אנשים כדי להנכיח את הסיפור שלו), עבודת פרך בבית מטבחיים חמש, מוות של חבר לקרב, כל אלה קורים פשוט, אם נשאל מדוע, לא נקבל תשובה. באותה מידה נשאל- מדוע בעצם יש חיים? והרי אין תשובה לזה- מדוע בכלל שיהיה משהו? הטרלפמדורים מלמדים את פילגרים שאין טוב ורע, יש רק תופעות, יש רק חיים, ובתוך החיים אין טוב ורע. בין אם הכל קבוע מראש, ובין אם שום דבר לא קבוע מראש. וונגוט כותב בכל פעם שמת מישהו או שהוא מזכיר דבר נורא- "ככה זה" (so it goes). מה שכל-כך נורא במלחמה הזו שהיא נראית כמו דבר גדול מאוד שמתרחש, אבל אם יש מימדים של זמן, אם אפשר לעבר ביניהם, אם המעבר הזה על הסליל הוא נצחי, המלחמה לפתע נראית כמשהו שלא צריך לתת לו הסבר. וכך נולדים ביטויים כמו "ככה זה", שעולים בספר כל הזמן. כשדבר "רע" מתרחש אנחנו רגילים לשאול "מדוע?", עם זאת כשקורה משהו טוב אנחנו נמנעים מלשאול זאת. מדוע אנחנו נוהגים כך? הרי זו תופעה וזו תופעה. כשאנחנו רואים דבר טוב אנחנו לא מחפשים סיבות, זאת משום שהטוב מעניק לנו סיפוק ממה שאנחנו רואים. אם מה שאנחנו רואים הוא טוב, אין צורך להעמיק בו ולשאול עליו שאלות. מנגד אם משהו רע קורה, אנחנו מייד שואלים למה הוא קורה. בעצם אנחנו מניחים הנחה לא הגיונית בעליל- את מושג ה"סיבה" אנחנו מזהים עם המושג "טוב". אמרנו סיבה אמרנו בעצם "סיבה מוצדקת". הסיבה של הטוב היא לטעמנו כל-כך ברורה מאליה, היא בעצם התחליף למילה "טוב". את הרע מנגד איננו מבינים, איננו מבינים את "סיבתו", איננו מבינים למה הוא קורה, איננו מסוגלים לתרץ את הסיבה שיש מאחוריו. לכאורה אם למשהו יש סיבה הוא דבר מוצדק, ואז אנחנו שואלים את עצמינו איך הרע יכול להיות מוצדק, הרי גם לו צריכה להיות סיבה. וונגוט חווה את העולם בצורה שאין "סיבה". זה מה שהטרלפמדורים מלמדים את בילי פילגרים. תופעה "טובה" ותופעה "רעה" שתיהן שוות, שתיהן תופעות שקורות במסגרת החיים וההיסטוריה. זה לא שהתופעות הטובות באות ממקור אחד והתופעות הרעות באות ממקור אחר, אין מקור של טוב בגלקסיה ומקור של רע בגלקסיה שמזינים את החיים שלנו, ואיננו חיים את השילוב של שניהם. היקום הוא המקור האחד להכל, כל התופעות נובעות מאותה התופעה ולכן הן שוות זו לזו ואינן נבדלות זו מזו. לכן אין להן שום מובן מוסרי ואין בהן שום טוב ורע. לכן, או שנשאל על הסיבה לכל דבר כמו אנשים טפשים, או שפשוט נפסוק שאין סיבה. זוהי התשובה היחידה שבאמת מתקבלת על הדעת. על זה קורט וונגוט מתבסס בכותבו על חייו הבלתי סיבתיים שלו כמו של כולנו- "בית מטבחיים חמש". זו הדרך להבין את האירועים ה"נוראיים" ביותר, כמו הדרך שלנו להבין את האירועים ה"רגילים" ביותר. אגב גופתו של החרג'וק בינתיים נשמטה מהדפים והוא נעלם. ככה זה.”

“קורט וונגוט שירת כסייר בחיל הרגלים האמריקני במלחמת העולם השנייה. כשבוי מלחמה בגרמניה הוא היה עד להפצצה בדרזדן. זהו ספר שכמעט בלתי אפשרי לגשת לקראו בלי הנחות יסוד. לכן לא הופתעתי מהגישה האנטי מלחמתית של המחבר. לילדיו הוא הסביר: "גם אמרתי להם לא לעבוד בחברה המייצרת אמצעי-הרג המוניים, ולהביע את רגשי תיעובם כלפי אנשים הסבורים שאנו זקוקים למכשירים כאלה". (עמ' 21). המחבר תומך בתיאוריה הפטאליסטית. "פטאליזם היא התיאוריה הטוענת שכל אירוע עתידי נגזר מראש והינו בלתי נמנע" (מתוך מילון פונטנה למחשבה מודרנית). העתיד להתרחש יתרחש בלי קשר למה שכל אחד מבני האדם יעשה. עכשיו מובן מדוע הספר נקרא גם: "מחול-חובה עם המוות". כך אומר אחד החוצנים לבילי פילגרים: "ביקרתי בשלושים ואחת פלאנטות מיושבות ביקום, ובדקתי דו"חות על מאה פלאנטות נוספות. רק על כדור-הארץ מדברים על רצון חפשי." (עמ' 66). גישה זו מובנת, לאור ניסיונו הקשה של המחבר, אך גם קצת מייאשת ומעט דיכאונית. הייתי מעדיף להאמין שיש לי בחירה בתוך מסגרת ברורה של חיים ומוות. רוב האנשים אינם באמת פאטליסטים. לדעתי, אם כל בני האנוש היו פטאליסטים, אז היינו חיים בחברה של אנשים חסרי עכבות, כי ממילא אין משמעות לבחירות שלנו, ואין דרך לשנות את הגורל. אבל וונגוט לא מסתפק בזה. לפי המחבר כול ניסיון להבין את המלחמה נועד לכישלון ורק מזיק. נראה כי המוטו בספר הוא "ככה זה" (so it goes). הגורל קבוע מראש, והגורמים שמביאים למוות אינם ניתנים להסבר שיביא תועלת עתידית. "...כאשר אני עצמי שומע שמישהו מת אני מושך בכתפי ואומר מה שאומרים הטרמפלדורים בראותם איש מת. הם אומרים: 'ככה זה'." (עמ' 25). גישה זו יכולה ללמד שהסופר תומך ב"קוויטזם". קוויטיזם (quietism) הינה תפיסה המתנגדת ללימוד פילוסופיה. דיון פילוסופי על סיבה ותוצאה הוא עקר ביסודו, ורק מגדיל את הבלבול. שקטנות פילוסופית תחזיר את החברה האנושית למסלול של הבנה. איני בטוח שזו הייתה כוונת המחבר. הוא בסך-הכול ניסה אולי להגיד: אני הייתי שם. אלו העובדות. שפטו בעצמכם. התפלפלו כרצונכם. זה לא ישנה את התוצאה או את העתיד להתרחש. בנוסף, הוא דיבר בעיקר על קווטיזם בהקשר למלחמות בכלל ומוות בפרט. כי גם אם צודקים אלה הסבורים שניתן למנוע מלחמות באמצעות מחקר מדעי והסקת מסקנות, אי-אפשר למנוע את ארעיות הקיום. "אני אומר להם, 'מדוע לא תכתבו במקום זה ספר נגד קרחונים?'" הוא התכוון כמובן לכך שתמיד יהיו מלחמות, ושקל למנוע אותן כמו שקל למנוע קרחונים. גם אני סבור כך. וגם מלחמות לא ימשיכו לפרוץ כמו קרחונים, עדיין יישאר המוות הפשוט והישן." (עמ' 11-10). ולסיכום, כדי לשמור על רוח אופטימית, המחבר מציע פתרון: "זה דבר אחד שיצורי-אנוש יכולים ללמוד אותו, אם ישתדלו מאוד: להתעלם מן הזמנים הנוראים ולהתרכז בזמנים היפים". (עמ' 87).”