רמי בר-אדון, ה"תכשיט" של שכונת יורדי הסירה של פעם, מעלה על הכתב את נפלאות ילדותו הקסומה. כפי שהוא בעצמו אמר, "חיינו ברחוב" אין הכוונה לילדים חסרי בית, אלא לרחוב של חבורות, של משחקים, של תככים, ושל דמויות צבעוניות, החל מאימו, שטענה בפני אביו שהילד מוריד אותה ביגון שאולה, בין אם האב היה בבית ובין אם לאו, ועד למבשלת הטורקיה, שהאכילה אותו חינם כי הוא דמה לנכד שלה שנשאר בטורקיה, וכלה בשפה ובמאכלים של התקופה, שלא לדבר על הממתקים, שהם כוכבים בספר בזכות עצמם. כמאמר הרוכל "לימון לימונרו, איזה ויטמין!"
yle="text-align: right;">ספרים מומלצים | ספרים חדשים: מרפסת מול הים / רמי בר-אדון

ספר של "החברה"

בהתחלה קראתי את הספר כמוקסם. הנה נוף ילדותי, עם הרחובות והאנשים שבה,והחיים של התקופה.
הכתיבה מצורת מעבר מההוה לעבר וחזרה מצויינת ומבריקה.
אחר כך הסיפור התחיל להמאס, שוב סטירות ומכות בחגורה של האבא, מכות של האחים על הראש ונכות שהגיבור מחטיף לכל דורש.
כאילו המכות הן השפה היחידה בספר.חבל.
וגם נמאס כאילו כל החיים הם לסדר את השני.איך הוא קורא לזה "תכך". כמה אפשר.

יש מקרים חיוביים כמו היחסים עם העיוורת, או אותו ניצול שואה שעוזר לגיבור הספר(רמי) בהכנת סל ביכורים מושקע.
במרבית הזמן, מתקבל הרושם כי ארועים חיובים מתחבאים באיזה שהוא "תכך".
חבל., אבל זה עולמו של הסופר.
אני ממליץ לקרוא את הספר כי הוא נותן תמונת חיים של תקופה. צפון תל אביב בשנות החמישים, אזור שעדיין הפלצנות לא היתה בשיאה , אבל ניצניה קיימים ומתפתחים. והחיים למרות המוראות של המחבר זורמים ומלאי חוויות חיוביות.