את הספר הכריחה אותי לקרוא מורה יקרה שלי. אני לא רציתי. שמעתי על הספר, ובזמני כמוכרת ספרים מכרתי אותו כ"ספרי מתנה" לכל האנשים שלא ידעו מה לקנות לחברים שהם רואים רק פעמיים בשנה. אבל המורה בכל זאת הכריחה אותי, בטענה שאני צריכה "להפסיק לאמלל את עצמי". מה פתאום, אני לא מאמללת את עצמי, עניתי לה. ואני גם לא צריכה ספר רוחניקי-שטותניקי שיגיד לי במה ואיך להאמין.
והנה בכל זאת, צייתתי וקראתי את הספר.
נשביתי. אין מילה אחרת לכך. אני לא מאמינה ולא אאמין בעולם הרוחני לא משנה כמה ישלמו לי. אבל הנה, התאהבתי ברעיון ובשפה של הספר. במטאפורות שהוא מציג. כתקציר אני יכולה להציע דבר מאוד פשוט: הספר מנסה להדריך את הקורא להילחם בשדים שלו עצמו. השדים שלנו שעושים אותנו אומללים, הדרך שבה אנחנו בוחרים לראות את העולם - באלה הספר מבקש שנילחם ונקבל בעת ובעונה אחת. הוא שם דגשים ראשית על כוחו של האדם על עצמו וסביבתו, ורק אחר כך מפרט על האלוהים (לא משנה מה שמו ואיזו דת מייצג).
הספר מצליח להעניק לקורא רצון וכוח נפשי לשנות את זווית הראייה על החיים עצמם, תוך מוטיבציה לשיפור עצמי, ולמלחמה בספר. הוא נושק לערכים אנושיים בסיסיים כמו יושרה, אמון, כבוד ואכפתיות. אני חושבת שהוא מתאים גם לאנשים שהרוחניקי מדבר אליהם, וגם לאלו כמוני שמפקפקים בהצלחה של ספרי העזרה-העצמית מהסוג הזה ובכל זאת רוצים לקבל טעימה מצויינת מהעולם הזה.
הבראה מהנה.
