ביקורת ספרותית על תולדות האהבה מאת ניקול קראוס
ספר בסדר

---

ליאופולד גורסקי. גיבור הספר, וספק אם גיבור הסיפור. הרגשתי בשבילך את תחושת הפספוס החוזרת בכל הסיפור הזה שלך. פספסת את המשפחה שלך - כשאימך שלחה אותך ליער בפולין, רק כדי שתציל את עצמך. כך נשארת לבד כשכולם בעצם מתו בשואה. פספסת את האהבה שלך, אחריה נסעת לאמריקה, כשהיא כבר התחתנה עם אחר, שגידל איתה את בנך שלך. פספסת גם את הקשר שלך עם בנך, כשרק עקבת אחריו כשהיה קטן, אבל ויתרת מראש על יחסים קרובים איתו. גם בהחלטתך, שנייה לפני מות שניכם, לשלוח לו סוף-סוף את הספר שלך - פספסת. ואם זה לא מספיק - פספסת את התהילה שהייתה מגיעה לך כסופר מוערך - כשחבר טוב גנב את ספרך, שמך וכבודך, בלי שידעת שבעולם נמצאים הרבה אנשים שקראו את הספר שלך.. ואפילו לא ידעת שילדה קטנה אחת נקראה על שמה של אלמה אהובתך, המוזכרת בספר.
אז נכון, אתם יכולים להגיד לי עכשיו שזה המיוחד בסיפור - אבל לא. אני חושבת שהחיים מתפספסים לאנשים שנותנים לזה לקרות, שלא מעיזים לקדם את עצמם, ושלא תופסים אומץ לעשות את הדברים המשמעותיים בחיים וכאלה שמוותרים. על כל מה שמגיע להם. ומראש. אז כל מה שיש לי להגיד הוא שליאופולד גורסקי היה פשוט פחדן. ויחד עם זאת שאת רוב רובו של הספר היה לי מעניין וכיף לקרוא - לא יכולתי להתעלם ולהתעצבן בו זמנית מההרגשה של הפספוס... לא רק שלי.

» ביקורות נוספות של חנצ'
» ביקורות נוספות על תולדות האהבה