ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 20 בינואר, 2011
ע"י מורי
ע"י מורי
מעניין מה היה קורה למכירות הספר הזה אלמלא העטיפה המהודרת הזו. אבל ג'יליאן רובינסטיין כתבה ספר בגיל 59 לאחר שנות התעניינות בתרבות יפן ולאחר שקבילה מלגת שהיה ביפן מטעם קרן מסויימת. היא כנראה כתבה את זה לנכדיה ולכלל נערי העולם וניכר היטב שכשרון כתיבה אין כאן, אבל כשרון לעשות כסף יש גם יש.
בכל מקרה, מדובר בשטח אדמה המחולק לכמה שבטים, ששליט חזק רוצה שכל חלקי אדמת השבטים תהיה תחת חסותו והוא פועל להשיג מטרה זו באכזריות רבה.
באחד ממסעותיו הוא מגיע לכפרם של הנסתרים ומשמיד את כל הכפר פרט לנער אחד, שניצל לבסוף ע"י יריבו של אותו שליט אכזר. מכאן מתחיל סיפור שבסופו וחמת ספוילרים ארמוז רק כי צפוי שתהיה סגירת מעגל.
בכל מקרה, זהו סיפור שיכול לקרות גם באירופה של תקופת הפיאודלים וכמובן אחד מסיפורי אלף לילה ולילה. מיקום הסיפור ביפן הוא בגלל ההתעניינות של הסופרת ובגלל הרצון להיות אקזוטיים ולהדפיס כמה שיותר כסף מיצירה זו. ככלל, היצירה הלז חלשה ביותר ומיועדת כמובן לילדים מתבגרים, שרק גמרו להיות זבי חוטם. כשרון כתיבה גדול בטוח שאין כאן, מאה ומשהו עמודים באמצע הם נטולי סיפור, חסרי תזוזה ומשעממים לגמרי. סיפור האהבה שבספר תינוקי וסיפורי הלחימה הם ברמה של קלטות ילדים מהסוג הזול, בהן מופיעות דמויות יפניות הנראות בדיוק כמו בכל קלטת דומה, יהא הסיפור אשר יהא.
מאחר ומדובר בטרילוגיה ומאחר ומדובר בסיפור חלש במיוחד, אסתפק בספר הראשון. אני כמובן לא יכול לבלום אף אחד הרוצה לכתוב ספר, לגרום לאנשים לקרוא אותו ולעשות תהילה וכסף. אני כן יכול להזהיר קוראים פוטנציאליים מלגעת בפנטזיה הילדותית הזו ולהמנע מחולשת כתיבה וכישרון זה.
זה לא שהספר בראשיתו לא מושך לקרוא, אבל גם צופן דה-וינצ'י מושך ובסוף נגמרת הקריאה עם חלל אחד גדול.
לא לאניני טעם. ממש לא.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
