אותי אישית הספר הזה קצת עצבן.
כל מי שקרא את הספרים הקודמים בסדרה של הארי בוש יודע כבר שהוא שוטר שעושה הכל בדרך שלו ובדרך הוא תמיד נקלע לאי אילו תסבוכות. מה ששונה בספר הזה הוא שהתסבוכות האלה מגיעות בעקבות צעדים טפשיים ונטולי מחשבה. אולי אפשר להסביר את זה בכך שהוא מתעסק בתיק אישי מאוד ושיקול הדעת שלו לא בדיוק במיטבו, אבל חלק מהזמן זה הרגיש כמו הבחורה בסרטי אימה שהרוצח רודף אחריה והיא במקום לצאת מהבית עולה לקומה העליונה ואז מופתעת כשהרוצח מגיע והיא מגלה שהיא לכודה...

כן, אני יודעת, לספרים האלה יש סטיגמה, אבל לפעמים פשוט כיף לקרוא משהו קליל וסוחף ורומנטי - סוכריה להמתיק את היום.
ואכן, זהו לדעתי אחד הספרים היותר מוצלחים של ג'והנה לינדסי, בלי יותר מדי טוויסטים בעלילה שגורמים לנו להרים גבה ולומר לעצמנו "נו, באמת, קצת מוגזם".

תענוג של ספר :)

העלילה בספר מתפתחת באיטיות (ולעתיםפ נדמה שאולי בקצב איטי מדי). סיפור של רצח אחד שנראה שאולי הוא מתקשר לחוויה מעברו של מספר הסיפור. מלבד כמה פרקים שבהם הגיבור היה עסוק ברחמים עצמיים שהיו קצת משעממים, נהניתי מהספר.

*זהירות ספויילר!!! - הסוף מבחינתי היה מאכזב מעט, זה כאילו שהספר התחיל עם פוטנציאל לכמה דברים (מערכת יחסים/פתירת תעלומה מהילדות/צדק לרוצח) ונגמר בלי אף אחד מהם...

אולי הציפיות שלי היו גבוהות מדי, אולי בגלל שלא קראתי את הספרים הקודמים פספסתי משהו בעלילה (למרות שהביקורות האחרות גורמות לי לחשוב שלא), אבל פשוט לא הצלחתי להבין את הקטע. הספר כן מזעזע והסוף שלו בהחלט לא צפוי, אבל הוא לא באמת ממש מותח ולא באמת "עושה את העבודה" - אין לי מילים אחרות לתאר את זה.
נחמד ולא יותר.

נראה שקלרמן התקשה קצת בכתיבת הספר כי הוא מילא אותו בהרבה יותר מדי קלישאות, משפטים נדושים וחשיבות עצמית ... נחמד, לא יותר.

בתור ילדה אהבתי מאוד ספרים שעסקו בנושא של הקרקס, נורא קסם לי הרעיון של לעזוב את הבית ולהצטרף לקרקס נודד והספרים האלה בד"כ גם תיארו עולם קסום ומופלא שכל ילד היה רוצה לחוות.
הספר הזה הוא קצת שונה. נקודת הפתיחה של הספר היא באסון אישי של הגיבור שמביא אותו בצירוף מקרים להצטרף לקרקס. משם מתגלגלת העלילה תוך כדי הפרדה בין הזוהר שנראה מבחוץ לבין מה שבאמת הולך בפנים, וזה בהחלט לא קסום.
העלילה סוחפת ומרגשת לעתים, נודדת בין הווה של איש זקן לבין סיפור חייו הצעירים.

מומלץ

התחלתי לקרא את הספר ונסחפתי לתוך העלילה... כל הזמן משהו נדנד לי בראש אבל נורא נהניתי והמשכתי. בערך באמצע הספר, איזה משפט שאחת הדמויות אמרה הפיל לי את האסימון - ראיתי כבר את הסרט!!!!
איזה באסה שכבר ידעתי מה הסוף! אבל גם הסרט היה מעולה :)

אף פעם לא הייתי מחסידות היצורים הדמיוניים שמככבים בספרים, תמיד העדפתי סיפור מציאותי או מקסימום סוג אחד או שניים של יצורים (ראה ערך דמדומים).
מהעטיפה של הספר לא חשבתי דווקא שיהיו בו יצורים כמו שחשבתי שיהיה מכשף וכל מיני דברים מגניבים שכאלה. אבל, כבר בתחילת הספר הוא מתחיל לדבר על יצורים על טבעיים למיניהם, ותאמינו לי, שום יצור לא הושמט, הכל קיים. באופן מפתיע, מצאתי שזה מתיישב לי דווקא לא רע ונהניתי לקרוא (עכשיו התחלתי את השני).

לסיכום - מהנה באופן מפתיע :)

בספר הזה אלכס מפליג עם רובין לאיזה אי נידח כדי לעזור לאיזה רופא קשיש במחקר שלו. כמובן שהעניינים מסתבכים, אך הפעם מיילו מספק רק עזרה טלפונית קלילה.
פחות אהבתי את הספר, גם בגלל שמיילו לא היה בו, וגם בגלל שהקונספירציה בספר הזה הייתה באמת מוגזמת... עם זאת, לא הייתי פוסלת את שאר הספרים בסדרה :)