ביקורת ספרותית על הללויה ומרמלדה מאת טליה שגיב

---

שמו המוזר של הספר מעיד על ייחודו. לא אהבתי את השם, הוא שידר לי משהו קליל מדי, הזוי, אבל כשלקחתי את הספר לידי – קראתי בשקיקה ובמהירות.

בספר ארבעה חלקים אשר אינם מתחברים בסוף לכלום. המשותף להם הוא שבכולם הדמויות הן מאוד ישראליות, מכאן ועכשיו.
בראשון הדמות היא שאול חיספין, מרצה באוניברסיטה שעד גיל שמונה-עשרה גדל בחמש מדינות שונות מאחר ואביו היה דיפלומט. שאול משדר החמצה.

בסיפור השני הדמות היא מיכאלה, עורכת לשונית ממוצא מזרחי אשר מוצאה מעסיק אותה בצורה אובססיבית. יש לה יחסי חברות-קנאה עם חברתה הרווקה האשכנזייה מירה המשקפת לה את כל מה שרצתה להשיג ולא הצליחה. יש לה בעל אשכנזי וילדים אך גם כאן יש תחושת החמצה.

בסיפור השלישי הדמות היא חלי ביטנר, ילדת סנדוויץ' בין אחיה הגדול ואחותה התינוקת, המשוועת לתשומת לב. בבגרותה היא מקבלת בירושה מסבה וסבתה דירה בבניין בנהרייה. היא הופכת לוועד בית של אדם אחד, מעורה ומחטטת בחייהם של שכניה ובעצם חיה את חייה דרכם. חלי היא דמות מוזרה ורגעי האושר שלה הם מעטים.

בסיפור הרביעי מככבת משפחת גבעון. אבא חנוך, מנהל מפעל, אימא עמליה המרבה ללמוד בקורסים שונים ומשונים וגם שולחת ידה בציור, הבת עינת עורכת דין רווקה ההופכת אחר כך לאם חד-הורית והבן, שי החושש לצאת מן הארון.

בכל אחד מחלקי הספר אין ממש עלילה אלא קטעים קצרים שדרכם משתקפים חייהם של הגיבורים, מעין רסיסי חיים. הכל מתחיל בילדות, שם נזרעים זרעי ההחמצה והכאב שאותם חווים הגיבורים בבגרותם.

הספר כתוב כולו בלשון הווה ויש בו חזרות מרובות על שמות הגיבורים, שני הדברים הללו הפריעו לי בקריאה אבל הסתגלתי אליהם. יש בספר הרבה מחשבות שלדעתי כל אחד חושב בשלב זה או אחר של חייו, אולם רובנו לא מעז להעלותן על שפתיו ובודאי שלא על הכתב. למחברת אבחנה דקה ורגישות לנפש האדם.

» ביקורות נוספות של dyona
» ביקורות נוספות על הללויה ומרמלדה