"אדמה שחורה" ספרה של נטלי מסיקה, הינו ספר יוצא דופן. היותה של הכותבת ארכיאולוגית שנטלה חלק בעצמה במשלחת חפירות לשני האתרים המעסיקים את ספרה, ידפת ופומפי, מהווה מקור איתן לבקיאותה בפרטים ההיסטוריים ובממצאים הארכיאולוגיים.
הספר, המהווה רומן היסטורי בדוי, המסתמך על ממצאי אמת, עוסק במסעו המיוחד של יהודה, בן ליהודיה שניצלה מחורבן העיר ידפת ונמכרה כשפחה למשפחת אצולה בפומפיי.
בעקבות סיפוריה של אימו, הנאמרים מפיה על ערש דווי, הוא יוצא להתחקות אחר מקורותיו. מסעו של יהודה הוא מסע גיאוגרפי ורוחני. מסע שכולו חיטוט בימי עבר בניסיון עיקש לגלות האמת ובניסיון כן לדלות את האמת הפנימית ממעמקי נפשו שלו. הספר שעלילתו מתפרשת על פני תקופה בת שני דורות עוסק בחיים ביודפת קודם למצור, בחייה ובתככיה של משפחתו של סנטור בפומפיי, בפרוץ "המרד הגדול" ביהודה בשנת 66 לסה"נ, בנפילת ידפת, בגורלם של יושביה ומגיניה, ובגורלם של מחריביה – הרומאים בפומפיי, שגם עירם מוחרבת בשם שמים. עולם הדימויים בו משתמשת נטלי הוא עשיר ושופע והקישורים אל מושגים יהודיים ואל דמויות יהודיות בנות התקופה הם מקוריים ונועזים.
הספר משופע בתיאורים יפהפיים בהם שזורות מילים המחליקות על פני מדרונות גליליים טרשיים ומחוספסים, מלטפים פנים עייפות ומאובקות המעוררות חמלה עזה ועמודי שיש מבהיקים המעוררים השתאות.
במקרים ספורים נדמה כי מתוך חתירה לדיוק מדעי הסבירה הכותבת מושגים ארכיאולוגיים שלא לצורך (כאן אזכיר סיכת הפיבולה בעמ' 52), המכבידים על הקורא, מפחיתים את אומנות הסיפור ואף מרחיקים אותו במידת מה מהרצף הסיפורי הקולח.
באופן דומה מיותרים לדעתי ברב המקרים הציטוטים ההיסטוריים המובאים מכתבי יוסף בן מתתיהו ומכתב פיליניוס הצעיר. די ברצף הסיפור כשלעצמו. אם לצרפם, היה אולי מקום לעשות זאת בסוף הספר, או בראשיתו - בסמוך ללוח הכרונולוגי המקבע את העלילה בנקודות היסטוריות דרמאטיות.
למרות ביקורת זו ולמרות שכמה מעברים בין פרקי הספר נעשים בצורה מלאכותית מעט וכן כמה תיאורים (כגון התפרצות הר הגעש בפומפיי והימצאותו של חותם אבן קטן הנותר ממתין על תל עפר קטן בשולי ידפת החרבה) לוקים בחוסר אמינות – הספר מחייה את אירועי התקופה הדרמאטיים מזווית מקורית ומיוחדת ובשפה עשירה, ציורית וקולחת המחפים על כל אלו וסוחף את הקורא אל נבכי מראות התקופה, הלכי הרוח שבה ואל משמעויותיו של חורבן ומשמעויותיה של התקומה .
באופן דומה מהווה הספר מסע אל נבכי נפשה של נטלי מסיקה עצמה, שתוך חפירה בשכבות העפר של ידפת ובתוך האפר של פומפיי נברה בנפשה שלה, טוותה בה קורים עדינים והעלתה מהם דמויות רבות נחשפות ברגישותן, במורכבותן, במאווייהן, בקשייהן, בפחדיהן ובהתגברות עליהם. מומלץ!
