ביקורת ספרותית על העיקר שתהיי מאושרת מאת תמי ארד
ספר בסדר

---

הרעיון חמוד.פרופסור נבות, מנתח מוח מוביל בתחומו מגלה שלאשתו הטרייה והצעירה מדי בשבילו - נטע - יש גידול במוח. סיפור החיים שלו, ההכרות שלהם והחיים עד הגילוי שזור כזיכרונות עבר בתוך מה שעובר עליהם מרגע הגילוי. היא מפחדת מרופאים, זריקות וכאבים ולא אוהבת שנוגעים בה, הוא צריך להחליט אם הוא מנתח אותה, או מישהו אחר - פחות טוב ממנו...

הספר זרם, היו בו רגעים שאהבתי לקרוא ורגעים שממש הזדהתי ונכנסתי לסיפור.

אבל זה נראה כאילו יום אחד לכותבת (תמי ארד) נמאס להמשיך לכתוב את הספר והיא אמרה לעצמה - "יאללה לסגור" - בדיוק כמו את המוח בניתוח של נטע.

היא ניסתה לשוות לפרופסור אופי קשוח בתפקידו כמנהל מחלקה בבי"ח, מן אלוהים שכזה, אבל זה ממש לא הסתדר עם אותו פרופסור שדיבר אליי מתוך הספר, שסיפר לי על נטע. כאילו מדובר היה בשני אנשים שונים.

ודבר אחד אחרון(מי שעוד לא קרא את הספר - לעצור כאן), שאלה לתמי ארד: למה לעזאזל, לקראת סוף הספר, היית חייבת להכניס את הבגידה השולית כ"כ לסיפור? למה להרוס את דימוי הקשר ביניהם שהצלחת לבנות כ"כ יפה לאט-לאט עד כמעט סוף הספר? כי הוא רופא? כי הוא מבוגר ממנה? כי הוא ניתח אותה והציל את חייה - אז מותר לו? כדי להפוך את הסיפור ליותר אמין, כי מותר לאלוהים הכל? למה?

» ביקורות נוספות של חנצ'
» ביקורות נוספות על העיקר שתהיי מאושרת