במאבקי עם עצמי כהורה אני מחפשת לפעמים נקודות זכות.
לפחות אני מקריאה ספרים, אני אומרת לעצמי אחרי יום שבו גרוני ניחר מזעקות שבר (שוב פעם מים על הרצפה? הרגע שטפתי).
רק שדווקא הספרים שאני הכי אוהבת להקריא מציגים בפני אידאל הורי מעורר קנאה.
זה מתחיל מאבא של יעל שמצייר לה כל מה שהיא מבקשת (מ'כך ולא כך' שמופיע בספר 'דירה להשכיר'): "באמת זה מצחיק, כנראה לא ישנתי הלילה מספיק, יש לך אבא עיף מפזר ומסכן, בכל זאת מיד אנסה לתקן" (או בלשוננו: מותק לא בא לך לראות עוד איזה פרק של דורה במחשב?)
ויש את האבא בסדרת איתמר של דויד גרוסמן (כנראה הוא עצמו) שהוא דוגמא מרשימה להורות יצירתית (שניהם קרבו את הראשים שלהם זה לזה ואמרו בלחש מהיר: "מי שאמיץ שותר כוס מיץ! מי שאמיץ שותה כוס מיץ! ג'ימבו!")
ואפילו המשפט התמים מ'איילת מטיילת' של רינת הופר- "עומדת אמא ומתפעלת/ מה הבאת לנו איילת" צובט בליבי. אני מסוגלת לדמיין מספר תגובות שלי לסיטואציה מרובת החיות דנן, אף אחת מהן לא כוללת התפעלות. ובטח לא עוגיות ומיץ תפוחים.
בשבוע שעבר, במסגרת שבוע הספר, קניתי,בעקבות המלצתה של טופי, את הספר: "שבעה אכלנים משונים" שמצטייר כהצלחה מסחררת , הכוללת הקראה יומיומית ואהבה מקיר לקיר (ותודה לטופי).
אז ככה. לגבי האמא הזאת, עליזה, יש לי קצת ביקורת סמויה. כל שנה ילד ואת עדיין מכינה לכל אחד את האוכל שהוא אוהב? הם לא יכולים לאכול אורז ושניצל כמו כל הילדים? אם את סחוטה וממוטטת ולא מספיקה לנגן בצ'לו שלך אל תבואי בטענות אלי.
אבל גם הביקורת הזו נובעת מקנאה.
איך היא מצליחה לשמור על שפיותה עם כל החיות והילדים האילה מסביב. רעש ובלאגן בלתי פוסקים, הרי כביסה...
אז איך נעשיתי עד כדי כך מעורבת רגשית? הכל בזכות האיורים הנפלאים כל כך.
כי הסיפור החביב נסוב בעיקר סביב העניין הקולינרי. את כל השאר מספרים האיורים- הבית הבודד על גדות האגם, אליו משקיף חלון המטבח, הצ'לו הזנוח, הנדנדה במרפסת, הספרים על כרכוב האח, הבעל הבלונדיני החביב, ספק פליט וודסטוק, ספק נוצרי מפלג זניח כלשהו, הנטיות האורגניות (שהרי הם שותלים עצי תפוחים ולימונים בשביל האכלנים המשונים שלהם), הכביסה המקופלת, הכביסה הלא מקופלת (פן מעורר הזדהות מיוחדת), העדר הטלויזיה, אורח החיים המרמז על Home schooling , את כל המידע מספקים האיורים של מרלה פרייזי. ולמרות הפירוט של הפיסקה האחרונה, עדיין לא סיפרתי הכל.
מה שקצת צורם לי, בעניין התרגום, הוא הגיור של השמות.
הילדים נראים כל כך לא מכאן שמיטל, דרור, איילת ואליה נשמעים ממש שמות מודבקים.
אני לא יודעת איך קוראים להם במקור, אבל היו מתאימים להם דווקא שמות מהתנ"ך.
משהו כמו זכריה (שבאנגלית נשמע כמעט סקסי) ורייצ'ל. או שאולי סתם ג'ון, צ'ארלי, גרייס ומרי.
לילדים שלי זה לא הפריע ונראה לי שאפילו עזר לזכרון.
(בינתיים הצצתי באתר של מארי אן הוברמן, לאמא קוראים גב' פטרס ולבן הבכור פטר מעבר לזה לא הצלחתי לגלות. אה, ויש מתכון לעוגה- http://www.maryannhoberman.com/cake.html)
