הפעם הראשונה שלי. הפעם העשרים שלה.
אני מתרגש קצת. אני חושב שגם היא.
היום ישראל בוחרת, ולראשונה גם אני הולך עם תעודת זהות ביד בדרך אל הקלפי.

אצלנו בבית יום בחירות הוא קצת כמו יום העצמאות.
אבא שלי מבהיר לכולנו את גודל השעה:
"בחירות במדינת ישראל הריבונית!"
האחים שלי דנים בהבדלים בין המפלגות:
"רגע לא הבנתי, נתניהו הוא בעד או נגד מדינה פלשתינית?" (אחי בן העשר)
"אתה חושב שמישהו הבין?" (אחי בן השתים עשרה)
אחי הקטן מדקלם סיסמאות, התקשינו להבין של איזו מפלגה:
"זה אני! זה או אני או הוא!"
אחותי, בדקה התשעים, מוודאת שאני בצד הנכון:
"אריאל למי אתה מצביע?"
"לא מגלה."
"אני יכולה להיכנס איתך? בבקשההההה?"

ואני?
אחרי שמילאתי את חובתי האזרחית, התיישבתי על הספה ופתחתי חמישים לישראל.

להיזכר קצת בכנסות הקודמות. באירועים פוליטיים.
במלחמות שאינן צוק איתן, באיומים שאינם הגרעין האיראני, ביגאל "תרדו מהגגות" הורוביץ.
בזכיות באירוויזיון, בסאלח שבתי, ב"מהפך", במבצע קדש, במעברות.
בנצחונות. ברגעים היפים. באחדות. במצעד צה"ל. אמרתי כבר יום העצמאות?

לכעוס ולצחוק ולהצטער ולדמוע.
להשוות להווה. לתהות על העתיד.

לראות אותה בפרספקטיבה של זמן.
אחרי הכל, זאת הפעם הראשונה שלי, אבל הפעם העשרים שלה.

היסטורית מדינת ישראל עד הפרט האחרון,
יומני המלחמות, פוליטיקה, מנהיגות, נחישות,
הכל עם צבע ותמונות,
כל הפרשות במדינת ישראל,
ספר מצויין לאלו שמתענינים בהסטורים המדינה.