ביקורת ספרותית על הינשוף - מהדורת כיס - קלאסי כיס # מאת ניסים אלוני
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 3 באוגוסט, 2010
ע"י שמעון שלוש


"החושך היה בהיר" - למקרא "הינשוף", אחד משלושת הסיפורים בקובץ שנושא אותו השם
---------------------------------------------------------------------------------------------------------

ניסים אלוני מתאר את ילדותו הסקרנית. ער לרחשי הלב, המציאות והשפה של המתבגר אוטוטו, המלים מחיות את המראות מבעדן באור נגוהות.
המחבר מסב את הזיכרון לתיאור חושי, אוטואירוטי, של הילדות על דחפיה. הילד נאחז בשבי של סוד, פחד ובושה. מפני הכוח הרוחש של מיניותו, מזהה את העצמי מלעומת המציאות כשהוא מסיג גבול. הסיפור נע מבין תחושותיו של הילד המנסה לפרוק עול או, להישמר על נפשו, על מנת לזהות את עצמיותו בעולם. גופו של הילד מוטמע בתיאור האח השומר על אחותו מפניו: קיומו העצמאי מותנה בחיקוי ההתנהגותי והעלאתו למודע, ומתפתח להשתנות.
ניסים אלוני מיטיב לבטא את נפשו של הילד הזה מבעד לסיפור בהעמקה פסיכולוגית. רוחו של המסופר פתוחה לאפשרויות של גילוי והתגלות מפני הנודע והלא נודע.
משפטיו הקצרים רוויי פעולה, דוחפים למקצב ריאליסטי תוסס. הוא מקים את המציאות הדוממת מרבצה כדי הענקת כוח לביטוי רוחני וגשמי.
לחזרה של מלים ומשפטים יש חלק בהנעת המסופר באופן חי ואותנטי, כבפעולה ממשית של חיזור והתרוננות פעלתנית ומינית אפילו מן הדומם (ראה, תיאור העגלה, שעליה הילד יושב, ואף קודם, איך דורש הילד מן הגשם, הדופק בחוץ, להתפרק על ביתו כמו על מציאותו.)
איזה תיאור קולח ממראות, המעוגנים, הן במציאות מושאלת לעיצוב דמותו של הילד והבנתו הפסיכולוגית, והן במציאות של המקום הישראלי, באלו שנים "ביפו ובדרום תל-אביב בימים שלפני קום המדינה". מעל המבט הריאליסטי של התיאור עומד מבטו של הילד, שאינו בורר את עולם המראות החיצוני ונאבק עם רגשותיו כדי להתעצם.
המספר משיג את תובנתו של הקורא, בכך שהוא מבקש ממנו להזדהות בחוויות הילדיות. הילד מתוודע למילים דרך החושים ומפנים את ידיעותיו מן העולם. כאשר אמו מדברת אל אביו בקשר אליו: "דבר חדש מצא," אמרה אמי, מעשי-קופים." מכיוון שהאם אמרה כך, הוא חש לפי מה שהוא רואה בדמיונו: קוף שקפץ על הארון לאכול בוטנים. הוא רואה: "חרולים צהובים, יבשים, מוכתמים טיפות סיד לבנות", ומשמיע: "ירק! אמרתי בקול": את מה שהוא רוצה לחוש, הוא משמיע באנטיתזה למה שהוא רואה; וכך, דרך גילוי רצונותיו ותשוקותיו, להמיר את המציאות הקיימת, שיכול לחלצה בכל זאת לטובתו, הוא מתעצב.
אף את מיניותו הוא מגלה, כשחוזר ומשמיע בלהט מלת צופן, תוך שגונח בקול.
הזמן, שמעבר לתודעתו של הילד, הוא שיתאחר. גם בכך, יוצר ניסים אלוני דיפרנציאציה לעיצובו הריאליסטי של הילד דרך הזיכרון. מתאר את תמונת בדידותו של הילד, השבוי בילדות וכמיה למוצא, הוא שואל שאלות מפי הילד, החש אשמה, ומנסה לדלות מן הזיכרון בירור ליסודותיה של הרגשת האשמה. העולם של הילד שבוי לקונצפציה בשל זרותו, אך בשל תימהונו ודמיונו הוא נשאר פתוח ומעורר תקווה.
באיזה כוח אומנותי, החוצה את התודעה, המחבר מצליח להיכנס לנבכי נפשו המתבודדת של הילד, לאור היום של מציאות הזמן והמקום על אנשיה ונופיה; לצאת ולצעוק מפי הילד "כמה כמה?", כמו כמה גולים הובקעו במשחק הכדורגל, ולשם התערותו בחיי השעה. "הינשוף" הוא אודיסיאה מוקטנת של ניסים אלוני. הילד המתרחק מביתו, נגזר עליו להתחשל ולשוב כמנצח. התנועה מן החבוי אל הנגלה, היא תנועת התודעה של הגלות המבקיעה לעבר הגאולה.
התיאור הפסטורלי ממשיך להיגלות מעל לתוי הזמן והמקום של התיאור הלירי והדרמטי, המשתנה מטעמה של ידיעה חדשותית היסטורית, להזכיר לקורא, שיש כאן סיפור להגשמה, גם כן, במובן הלאומי. הילד פוסע בתוך כך מן הידיעה, כשהוא משוחד לרוך ולפיוס שלאחר השלמה.
עולמו החבוי של הילד מתחלף במשחק המחבואים עם שאר הילדים, חבריו. הפעם, הילד מודע יותר דרך מחבואו על גילוייו מפני הילדה, שהייתה לכל אורך הדרך מוקד למשיכתו, ומתעדן דרכה: הוא שולט יותר בידיעותיו כמו בתחושותיו, וגם אם אינו מאמין למראה התקרבותה אליו, הוא מצליח להשיב לילדה על שאלותיה ולגרור אותה אחריו. כאשר הילדה מגלה את שמו, הקורא מתוודע גם לפן נוסף בהבנת מניעיו של החש מודח מלפני הוריו וחבריו, והילדה מביאה אותו להתגלות, דווקא, מפני התמורה החלה בו.
הינשוף הינו סמל לחביונה של התודעה: הילד, שמבקש להראות לילדה את הינשוף, שומע את התנשפותה מאחוריו, כמאחורי תודעתו "הינשופית". איזו קירבה חלה ביניהם דרך השפה והתודעה הזו, שבה "החושך היה בהיר." (בעמ' 48). ואז, על פניו של הילד, תופחת שוב אותה המציאות, שאין לה סוף אלא בהכרה המקיצה נרדמים.
ניסים אלוני מיטיב לדרוך במציאות הזאת. הוא יודע לייצר אווירה, למשוך עלילה דרמטית ולהפיק מן ההרפיה תובנות מעמיקות במירוק של רגשות, ועל ידי כך מצליח לפתוח אופקים להתבוננות המתמשכת.



הדמיון כמקום מפתח לשליטה על ההכרה במציאות - למקרא "חייל טורקי מאַדירנה", מתוך הקובץ "הינשוף"
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

המחבר שותל את הסיפור מפיו של החייל הטורקי מאדירנה. זיכרון שיש לו על תחושתו הרדופה. בתמונת החייל הטורקי, כרות הראש, שנוצח על ידי פצצת אוייב בולגרית, הוא נוצר על רצח תחושת אשמה כבדה. תחושה זו הוא מזהה בדמותו של מצחצח הנעליים, איתו הוא מתרועע כילד שדמיונו מפותח, ומערבב בין מציאות להזיה.
מלפני תודעתו המושאלת של החייל הטורקי, ניצב השטן להיענות מאצל מצחצח הנעליים. בתוך המציאות אודותיה מספר ניסים אלוני, היענות גדולה לדמיונו של הילד הבורא מציאות מלפני מציאות, להעיד על ההתרחשות והווי החיים של האנשים, שהתגודדו בסביבת ילדותו המאוזכרת, ומצחצח הנעליים החולה ביניהם.
ניסים אלוני מתאר ילד חוצות בוהה, עם צורך גדול לברוא עולם חילופי ובעל מניעים. הילד נמשך להתחבר לעולם המבוגרים ואל הילדים כאחד, משום שהוא יוצר בדמיונו, וראוי להתעכב על נקודה זו, מכיוון שהיא מעוררת מחשבה, מעבר לעובדה שזהו אחד ממאפייניה הבולטים של הסיפורת מאמתחתו של ניסים אלוני. הילד זקוק לסיפורים, על מנת להזדהות דרכם אל מול חבריו, אך קודם, למרק הוא דרכם. מול העולם הדימוני של דמיונו מהדהדות השכונות הדרומיות של תל-אביב - יפו על הווייתם היצרית המשפיעה, כשבחוץ הדיה של מלחמת העולם השנייה.
ההתרחקות מן הבית כמוה כהתרחקות אל עולם הדמיון וההזיה: הים (שלפי תפישתו של הילד איננו עוד שלולית גדולה כמו בסיפור "הינשוף") או, מסילת הרכבת (שמעברה הוא חוצה את התודעה, שיש לה הדים מן המלחמה) מושאלים כמקומות אפלים ומעוררי דמיון והקמה מלפנים הזמן.
הילד דולה אור מן האפלה, המשחקת תפקיד חשוב בעיצוב הזיכרון ובהעלאתו. הוא נסחף להשיג את התודעה, המאירה אליו בדמותו של מצחצח הנעליים, על מנת לסלק ממנו אפלה. האפלה מושתתת בהחלט על הזמן והמקום של הסיפר.
בציווי "לך, לך." ניתן לשמוע את ההדהוד, שמשמיע המחבר בין מצחצח הנעליים והילד, המתקרב אליו, לכל המשמעות הנגזרת מקירבתם, והיא ההאלהה, ששניהם חשים (על דרך עיצובו והשגחתו של המחבר) מלפני תודעת שליחותם: הילד מפרק תחושה זו בשליטה שהוא מפגין מלעומת צדקת דרכו. רק השיבה לבית הוריו והרגשת האשמה, שהוא חש על שתיקתו מלפניהם, מביאות אותו לידי הכרת המציאות, ותמונת גסיסתו של מצחצח הנעליים לסוף הסיפור בהשוואה לחייל מאדירנה, מורכבת אל מבעד לשליטתו המדומה, של מי שמאמין, כי הוא נועד לחיות יותר מפעם אחת; ועל כן מפציר בו לשלוט על מותו.




18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
שמעון שלוש (לפני 8 שנים ו-2 חודשים)
תודה ובברכת שנה טובה נולי.
שמעון שלוש (לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה לורד ולמרי12 משמעון.
שמעון שלוש (לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
להלל הזקן תודה על פרגוניך
חן חן ולהשתמע
שמעון שלוש (לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
הילד אצלו באמת מעורר השתאות הוא בכל זאת ילד מיוחד - אין הרבה כמוהו ולא נגעתי כל כך בפסיכולוגיה שלו רק כיוונתי לפתוח לו חלון - רציתי לזכור משהו חזק שנכתב בעברית ושוב תודה בן על התייחסותך המוסיפה לאזכרתו של סופר עברי חזק ביותר.
שמעון
Mr. Vertigo (לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
שוב מחיאות כפיים ... על כתיבתך המבוארת ועשיית החשק לרוץ וקנות את הספר ולקרוא בעצמי על אותו הילד , אני חושב שכל אחד יכול למצוא את עצמו דרך אותו הילד לפחות דרך איך שאתה מתאר אותו ואת תובנותיו .
ניסים אלוני היה אחד מענקי התיאטרון כמחזאי וכבמאי
ואף כתב כמה מהמערכונים המוצלחים של "הגשש החיוור" , בין כל הכבוד שכבר פוזר עליו בנדיבות הענקת גם משלך , ועל כך שאפו גדול !
שמעון שלוש (לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
שימחת אותי. בכל אחד יש ילד להזדהות דרכו.
גם אצל ניסים אלוני הילד נפלא ולא שגרתי. כנראה שנולדים עם הברכה הזאת, גם ללא שאלה של תיחום או הגדרות שבין ילדות ובגרות.
אוהב את ההתייחסות שלך.
ניסים אלוני אחד המרתקים בדמויות שכתבו כאן.
מיה (לפני 8 שנים ו-3 חודשים)
אדם מבוגר-המצליח לחדור לנפשו של ילד בצורה שכזאת הנה עילאית-
נדמה שילד חבוי בתוכו-ועדיין לא בגר.
נשמע מרתק-ואולי מעבר.
מפחיד כמעה להיכנס לעולם שאין לו סוף ,כאילו אנו חפים מעולמות אלו-.
אם תובנות-אשמח לקרוא את הספר בהקדם
שלך מיה יהלי.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ