עם כל הכבוד לחוכמת החיים של סאראמגו, ציפיתי למעט עלילה.
משהו שילכד את אוסף התובנות בשקל שהוא מנסה למכור.
אני חייב להודות, ההתחלה כבשה אותי.
לעומת זאת, כאילו איבד כיוון אחרי כמה עשרות עמודים, הוא ממשיך לתאר מונולוגים פנימיים שלא מתקדמים לשום מקום ולא תורמים שום דבר.
אותם מוטיבים ממשיכים לחפור בריקנותם בפעם המאה ואחת עד לאיבוד עניין מוחלט לקראת סוף הספר.

חובה בכל בית ישראלי.
בעולם אחר היו מלמדים את המתואר בספר הזה במערכת החינוך.

קראתי לא מעט.
זה הספר האהוב עלי מכולם.
אני מכיר מספר אנשים שהתחילו לקרוא והתייאשו.
אולי בגלל שאני רוכב על אופנוע הצלחתי להתחבר לכל הנושאים שהוא מתאר בספר.