המילים "סיפור אמיתי", במובן של סיפור המבוסס על דברים שקרו באמת, בדרך כלל לא עושות לי את זה. סיפור אמיתי, בעיני, הוא סיפור שגורם לקורא לחווית קריאה אמיתית- נוגע באופן כל שהוא בגרעין האמת של הקורא. 'כל הימים כולם' הוא גם וגם.

זהו 'ספר של פעם', מלא תיאורי אווירה, סביבה ודמויות ובעל משפטים מורכבים שיש להצטייד באורך נשימה כדי לצלוח, יחד עם זאת זהו ספר כן באורח כמעט אכזרי:
סיפור התבגרותו של ילד משותק באירלנד, בשכונת עוני עם כל המרכיבים הרלוונטיים: זוהמה, זימה, הרבה אלכוהול והרבה אלימות.

אין לספר מסר ישיר ("מסר"- עוד אחד מן המושגים המפוקפקים בעיני בהקשר של סיפור טוב) אבל יש מסר עקיף, המתחבר, דווקא, לחלק האוטוביוגרפי בסיפור. כריסטי בראון, שהסרט "כף רגלי השמאלית" מבוסס על חייו ועל אחד מספריו, זכה בחייו לנקודת פתיחה בעייתית, בלשון המעטה. משותק, פרט לכף רגלו, בן למשפחה ענייה ומרובת ילדים- הורים קשי יום ואב מכה, והפך ליוצר פורה ונפלא. נצחון הרוח- זהו המסר.

ואי אפשר שלא לציין את תרגומו המרהיב, מרהיב של אהרן אמיר ז"ל. כל המלין על העברית, כי שפה דלה היא- שיסור ויקרא מתרגומיו של אהרן אמיר (זאת עשויה להיות גם הכנה טובה לפסיכומטרי). או כלשון מאיר אריאל (ז"ל גם הוא) "תרגם את זה יפה אהרן אמיר".

לא זוכרת איך הגיע לפני שנים, אפילו 15, הספר לידיי, וזה עוד היה בתקופה שבה פחות אהבתי לקרוא.
אבל כל המידע הזה לא רלוונטי - כי הקסם האירי עם כל האוירה שבו שמשרה עליך הספר הזה, זה משהו שפשוט לא נעלם.
ספר מקסים, אינטימי, כנה... אתה קורא כאילו שאתה שם.

מומלץ בחום!