ביקורת ספרותית על לאן נעלם קפיטן קוק מאת דבורה עומר
ספר טוב

---

קודם כל וידוי "מפתיע" - אני אוהבת מאוד לקרוא ספרי ילדים ונוער. טוב, אני קונה לילדים, אז זאת לא חכמה גדולה, אבל אני מאמינה גדולה בכך שספר טוב אינו מוגבל מבחינת הרף העליון של גיל הקוראים שלו. גם מבחינת רף תחתון אני לא תמיד מקפידה, את האריה המכשפה וארון הבגדים בעלי הקריא לבכור שלנו כבר בסביבות גיל ארבע להנאת כל הצדדים. עכשיו, אגב הם קוראים יחד את שר הטבעות (הוא כבר בן עשר).
ישנם ספרים שאני פשוט נהנית לקרוא גם היום, על אף שהם ספרי נוער/ילדים. כאן לא מדובר בספר כזה. שלא תהיה טעות - מצאתי את הספר מתוק ונעים, אבל לא ספר גדול שיעניין ממש גם מבוגרים. אין עומק פסיכולוגי של הדמויות כמו אצל אסטריד לינדגרן, רק סיפור חביב. הספר נוגע בהשתלבותו של רוני גת בכיתתו החדשה, לאחר שחזר לארץ משנתיים באפריקה. התאורים החברתיים שבו לא רעים, מצבו של הילד הביישן מתואר בתחושות מעוררות הזדהות. רוני מנסה להתחבר עם ילדי כיתתו החדשה, אך נסיונו לספר על התוכי שלו- קפיטן קוק לא מצליח להגיע לסופו וכך הוא הופך לנלעג ואף גרוע מכך. מזל שלימור הצחקנית לא חשה בנוח והצליחה להבין את התסבוכת. כאשר מתיישרים ההדורים יש לרוני חברים רבים, אבל אז... קפיטן קוק נעלם.
ספר שבהחלט יכול להוות כלי חברתי לקבלת האחר, סבלנות וסובלנות. אמנם התוכי קפיטן קוק הוא שמציל את המצב, אבל את מסר אי הצדק שבחרם יוכלו ילדים להפנים, כמו את המסר שרצוי לא למהר והסיק רע על חברם.
השפה קלה, למרות שהספר ותיק, מה שהופך אותו ליופי של ספר לתלמידי הכיתות הנמוכות.

» ביקורות נוספות של יפעת
» ביקורות נוספות על לאן נעלם קפיטן קוק