ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 28 בינואר, 2010
ע"י shortcuts
ע"י shortcuts
הזר / אלבר קאמי
הוצאת עם עובד – ספריה לעם
שנת הוצאה 1985
מתרגמת מצרפתית אילנה המרמן
זוהי אחת הביקורות שלי על ספרי קלאסיקה, וככולן אני פותח בציפיות שלי מהספר – על הספר "הזר" שמעתי הרבה, וגם על קאמי. שמעתי גם שהספר "הדבר" שנכתב על ידיו מעולה גם הוא. ומר את האמת, קצת הופתעתי למראה גודלו של הספר, שמורכב מהנובלה המדוברת, המסה "שיבה לטיפזה" ואחרית דבר מאת המתרגמת, אילנה המרמן. אבל זה היה גם מה שחשבתי על "סונטת קרויצר" של טולסטוי, והספר הזה היה דווקא מצוין, אז ניגשתי לקריאה בלי דעות קדומות שיפגמו לי בחוויית הקריאה.
"מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יר, אינו בוכה בהלויית אמו, רוצח אדם "בגלל השמש", ועל שני אלו נשפט ונידון למוות "בשם העם הצרפתי" - סיפור תמוה ומוזר, ששום דבר אינו מובן בו לאשורו ואף - על - פי - כן הוא מרתק ונקרא בנימה עצורה מתחילתו ועד סופו. "הזר", שהוא הרומן הראשון של אלבר קאמי, יצא לאור ב - 1942 ונמנה עם הידועות שביצירות הספרות המודרנית: "הקוראים נתלו בו כבאחת מאותן יצירות מושלמות וחשובות, הבאות לעולם בנקודות מפנה של ההיסטוריה כדי להעיד על קיומו של קרע ולתת את תמציתה של רגישות חדשה" (רולאן בארת). לתרגום העברי החדש של "הזר" צורפה גם מסה מפורסמת של קאמי, "השיבה לטיפזה" - מסה הפותחת לקורא עוד אשנב להציץ דרכו אל עולמו האישי, הרגשי וההגותי, של מחבר "הזר"." (מתוך גב הספר)
התחביב שלי הוא לקרוא ספרים, לא לקטול אותם, אבל במקרה הזה אני לא יכול להתאפק. אני לא מצליח להחליט אם זו בושה או גאווה, אבל הספר הזה פשוט גרוע. לא כולו, אלא בעיקר הנובלה "הזר". כמו שהובטח לנו בגב הספר, הסיפור אכן תמוהה ומוזר. אבל הוא לא מוזר באופן חיובי ומסתורי כמו הקלאסיקה המעולה "האיש שהיה יום חמישי", אלא שפשוט אין לו קו שנמתח לאורך הספר, אין לו שדרה.
כי הכתיבה טובה מאוד, כתובה בשפה פשוטה מאוד, מה שהופך את הנובלה לקריאה מאוד. היא זורמת, אבל נראה כאילו לספר אין עלילה ממוקדת – החלק הראשון של הסיפור בכלל מפוזר, והחלק השני (וזהו אינו ספויילר) מדבר על השלכותיו של הרצח "בגלל השמש" (הקשר בין דברי הדמות הראשית בסיפור לבין הדרך שבה הם הוצגו על גב הספר מקרי בהחלט). פשוט לא הרגשתי שהספר מושך, הוא נראה לי סתום למדי, וגם אין שום טעם לבזבז זמן על לפרשו.
עם זאת, לאחר הקריאה בנובלה קראתי במסה הנהדרת "שיבה לטיפזה", קצרצרה כמו סיפור קצר אבל מקסימה כמו שלא הרבה סיפורים קצרים מצליחים להיות. היא מספרת על אדם מבוגר בן ארבעים שמתכנן לחזור לטיפזה, עיר ילדותו- ןהרי אין זה מטופש לחזור שוב לגן העדן של ילדות? אני חייב לציין שהמסה הזאת עלתה הרבה על הנובלה, וכללה הרבה תיאורי נוף מקסימים.
ובסוף, אחרית דבר מהסוג הגרוע ביותר מאת המתרגמת. כל מה שהאחרית דבר עושה היא לשבח את הספר בלי סוף, לומר איך הוא זעזע את אירופה במלחמת העולם השנייה, איך הוא הרשים קוראים, הרשים מבקרים וכו' וכו'. במה זה מעניין בדיוק? גם נטען שם שהספר "המיתוס של סיזיפוס" הוא מדריך פירושים לנובלה "הזר" – תואר מעליב למדי. עם זאת הציטוטים מהספר הצליחו להרשים אותי, ובצירוף לרושם שלי מהמסה "שיבה לטיפזה", יש סיכוי שאתן לאלבר קאמי סיכוי נוסף להרשים אותי.
ועוד מילה אחת בנוגע לעטיפה : המעצב (שמעון זנדהאוז) ניסה לתרגם את התמיהה שעולה מהספר ליצירה שמופיעה על הכריכה, והצליח בכך בהחלט. אם נערוך את ההשוואה המטורפת בין שתי היצירות "הזר" והציור שעל העטיפה, ניווכח שמפני שמציור העטיפה כן עולה משהו (מזהים בבירור דמות שבוהה למעלה בין שני כתמי צבע), וניתן לפרשו בדרך כלשהי, בניגוד לנובלה.
לסיכום : נובלה סתומה וחסרת כל פשר, שלא שווה לבזבז עליה זמן קריאה בשביל לומר שקראתם קלאסיקה. ובכל זאת, אל תפספסו את המסה "שיבה לטיפזה", שהיא מעולה ומקסימה ביופייה, כתובה כמו שירה וסוחפת כמו הסוגה העלית ביותר של סיפורת.
דור
ינואר 2010
3 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
תום
(לפני 15 שנים ו-7 חודשים)
הרצח הוא לא הפואנטה! השיא הוא דווקא עונש המוות!
פרשנותך לגיטימית אך היא מפספסת את רוח ופואנטת הספר.
** הרצח נעשה כדבר שבשגרה..כך כל פעולותיו של ה'זר'. למה קוראים לו זר? כי הוא זר! הוא זר לסביבה,הוא זר לחברה,הוא זר לעצמו. הוא טיפוס לא קונבנציונאלי,הוא מ ו ז ר...חריג.שום דבר שהוא עושה לא '''כמו שהוא אמור להיות'''. למה הזר רוצח? ככה,בלי סיבה. אצלנו,בני האדם הנורמלים,רצח מעורר אסוסיאציה של בהלה,פחד,תקיפה,שגעון ועוד..אבל הרצח של הזר קורה כדבר שכמעט בשגרה. השמש סנוורה אותו. איבוד שיקול הדעת, כמו שאמרת,זהו דבר אופייני לרצח והוא לא מתקיים כאן. הזר לא מייחס חשיבות לאף שיקול-הוא דמות אפאטית וזרה. שיא הספר הוא,למעשה, האנשת הזר. לפני מותו הזר מבכה על מותו.**סוף סוף** הזר אנושי! סוף סוף הזר הוא לא זר.הוא לא רוצה למות כשם שאני ואתה לא רוצים למות! זאת הפואנטה,דור. אלבר קאמי מנסה להעביר ביצירה הנ"ל את רגש 'האבסורד'.תוכל להרחיב את דעתך ולהבין את הרומן בפילוסופיה של קאמי "המיתוס של סיזיפוס". קאמי טוען שהבעיה הכי תמוהה לראות עינו בכל הפילוסופיה עד היום היא ההתאבדות. למה? איך יכול להיות שבן אדם יכול להביא עצמו לכדי מיתה מרצונו האישי? הרי זה האבסורד..הבנת? הזר שונה בכל אך המאפיין האנושי שלו נותר-אין בו אדישות כלפי המוות-בינגו.זה כל הרומן כולו. |
|
|
shortcuts
(לפני 15 שנים ו-7 חודשים)
אני מפרש את הרצח בדרך הזו:
יש מעשים שנעשים מתוך חלום, שאתה מרגיש צורך בלתי מוסבר לעשות אותם אפילו שאין להם משמעות. גם לי זה קורה, וכנראה ככה קרה גם הרצח מזה, כשאתה מסונוור מהעולם ואובד לך שיקול הדעת.
ואולי בעצם הרצח הוא תגובה אינסטינקטיבית של מנגנון ההגנה - על הגיבור במקרה הזה, או אפילו על חברו (שלא מצויינים אליו רגשות מיוחדים). בכל מקרה, הערבי מצטייר כגורם מסוכן, והגיבור מנסה למגר אותו מהעולם, וככה מפחית את הסיכון אחריו, אחרי חברו וכנראה גם אחרי אנשים אחרים, אבל זה רק לכאורה- בעצם הוא מכניס את חייו למנהרה מפותלת וחשוכה של ביוקרטיה משפטית שמובילה לגזר דין מוות. |
|
|
(לפני 15 שנים ו-7 חודשים)
אני חושב
שכדאי שתקרא את הספר שוב בעוד 10-12 שנים
גיל 13 (לא להיעלב!) לא נראה לי הגיל המתאים ל"עיכול" ספר זה, עם כל העולם הפילוסופי של קאמי ברקע |
|
|
תום
(לפני 15 שנים ו-7 חודשים)
הוצאת לי את המילים מהפה
מוסיפה "אהבתי" על התגובה שלך.
**אע"פ שאני מאמינה שמה שכתבת על מלחמת העולם השנייה מתאים יותר ל'הדבר',אותו קראת? ב"זר",הרגשתי פחות את הביקורת החברתית ויותר את הניכור שמדגיש את 'האבסורד' (והרי 'הדבר' מתרכז ב'מעורבות אישית). |
|
|
זרש קרש
(לפני 15 שנים ו-7 חודשים)
הנה עוד הוכחה שהספר פעל את פעולתו...
אני חושבת שהכוח הכי חזק של "הזר" הוא בדיוק יצירת אותו ניכור שאתה מתאר. הניכור שאתה חווית כלפי הספר, הדמות או העלילה, בדיוק מבטאים את החוויה הקיומית שמנסה להעביר קאמי - והנה עובדה שגם כאן הצליח. הניכור הקיומי הזה, תחושת הזרות, הן הן שמובילות לרצח שבסוף הסיפור (אקראי, לא מובן, נטול פשר ומשמעות) ולעונש המוות שהמקבל הגיבור, שלא שונה בהרבה מהחוויה כלפי הרצח שביצע.
פרסום ספר זה במהלך מלחמת העולם השניה הוא ביטוי בקול דרמטי וחזק שמשמיע ביקורת נוקבת על ההרג שנעשה מכל הצדדים של המתרס - ועובדה היא שחמישים מליון איש איבדו את חייהם במהלך המלחמה, וכל זאת למה? בגלל העדר אנושיות בסיסית. שיבה לטיפזה מאוד שונה בחוויה שהוא מעביר, ואכן דומה לתיאורך - כשיבה לגן עדן אבוד, אך קסום. גם אותי שבה הקסם הזה. |
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
