ביקורת ספרותית על אשתו של הנוסע בזמן מאת אודרי ניפנגר
ספר טוב

---

בד"כ אני קוראת ספר אחד בכל פעם אבל לאחרונה התחלתי מספר ספרים ביחד ופתאום הגיע לידי הספר "אשתו של הנוסע בזמן" ופשוט נשאבתי לתוכו.
התחלתי את הספר וסיימתי אותו באותו היום כי הסיפור של הנרי וקלייר עניין וריגש בו זמנית.

אהבתי את הסגנון שבו הסופרת השתמשה- כתיבה בגוף ראשון, או של הנרי או של קלייר. כתיבה כזו מאפשרת התבוננות, שיתוף, עמקות והבנה במחשבות ובתחושות שלהם.

הסגנון יכול לסרבל לעיתים כי עוברים מעבר להווה לעתיד ולא מקבלים את כל התשובות באותו הרגע, אך בו זמנית זו גם הסיבה שהספר מושך- מכיוון שהוא נותן רמזים להמשך ומכריח את הקורא לא לעזוב את הספר כדי שהוא יוכל לקבל תשובות לשאלות שמתעוררות אצלו במהלך הקריאה.


אני בהחלט ממליצה על הספר.

ורצוי להכין טישו ככל שמתקדמים בקריאה...



עד כאן למי שלא קרא את הספר.



~~~~~~~~


הספר גרם לי לשאול את עצמי,
האם הידיעה של קלייר, מגיל 6, שהנרי הוא המיועד שלה ( הנוסע בזמן- הנרי מהעתיד סיפר לה זאת) אמורה למנוע ממנה חוויות עד שהיא תפגוש בו בהווה שלה, כאשר היא תהיה בת 20?
האם היא צריכה להיות נאמנה לו ולהמתין ולהשהות את עצמה עד גיל 20, עד הגיל שהנרי בהווה (גיל 28) יכיר אותה?
יותר מזה,
האם אחרי שהנרי מת, בהווה, כשהיא הייתה רק בת 35 והוא בן 43, האם היא צריכה להמתין כל כך הרבה שנים, בציפייה, במוכנות- עד גיל 82 כדי לראות אותו שוב?
(למזלה או לצערה, הנרי כתב לה במכתב לפני מותו שהם יפגשו שוב- כשקלייר תהיה אשה זקנה).

זו הביקורת שלי על הספר, הסופרת הראתה שיש רק אהבה אחת גדולה, וכאשר מוצאים אותה- הכל מתגמד. וכאשר יש אותה, אז כל השאר מאבד משמעות. וכאשר היא נעלמת (בנסיעה בזמן-לרגעים, שעות, ימים, חודשים, שנים או במוות- לנצח), אין שום אפשרות שמישהו אחר/ אדם אחר/ חוויה אחרת תתפוס את ההוויה של האדם שחווה אהבה גדולה כל כך.
וחבל שבספר לא הייתה התמקדות כלשהי על קלייר בין גיל 35 לגיל 82, כי בהחלט היה יכול להיות יפה לראות שלמרות האהבה והגעגוע של קלייר להנרי היא המשיכה לחיות.
ומה שהסופרת הראתה בספר זה שכשהנרי מת גם קלייר מתה איתו, אולי לא בגוף אבל בנשמה, בחיוּת, ברצון להמשיך לנשום, להריח ולחוות אינספור דברים חדשים.


מה שמעניין הוא, שבעצם הייתה הקבלה בסיפור, בין האהבה הגדולה של קלייר והנרי לבין האהבה הגדולה של ריצ'ארד ואנט (ההורים של הנרי).
באהבה בין קלייר והנרי, קלייר היא זו שנאלצת להמתין כל חייה, לפני שהיא פוגשת אותו, כשהיא פוגשת אותו (והוא נעלם למסע בזמן ללא יכולת להתריע על כך) ואחרי שהוא מת.
באהבה בין ריצ'ארד לאנט, ריצ'ארד הוא זה שמשהה את החיים שלו לאחר שאנט, אהבתו הגדולה, נהרגת בתאונת דרכים.
הוא מביא את עצמו להרס עצמי ממש, של חוסר קשר עם בנו היחיד (שמזכיר את אמו במראה), הופך לסוג של אלכוהוליסט והורס לעצמו את כשרונו- לנגן בכינור (אצבעותיו רועדות בגלל האלכוהול).
הרגע שבו הדברים אצלו מתחילים להשתנות לטובה קורה כאשר הנרי מספר לאביו שהוא לפעמים נוסע לעבר ורואה את אמו ואביו נראים כל כך מאושרים. הידיעה שאשתו האהובה, אנט, עדיין "חיה" למרות שהיא מתה- משיבה נשמת חיים גם לריצ'ארד, שעד אותה ידיעה חי חיים של אדם מת, שלא איכפת לו מכלום.



ציטוטים:



הנרי, במכתב שכתב לפני מותו:
"...קלייר, אני רוצה להגיד לך שוב, אני אוהב אותך. אהבתנו היתה החוט שעבר במבוך, הרשת ששמרה על ההולך-על-חבל, הדבר האמיתי היחיד בחיים המוזרים האלה שלי שיכולתי לסמוך עליו. הלילה אני מרגיש שלאהבתי אלייך יש יותר משקל בעולם הזה מאשר לי עצמי: כאילו היא יכולה להישאר אחרי ולהקיף אותך, לשמור עלייך, לחבק אותך.
אני שונא לחשוב עלייך מחכה. אני יודע שחיכית לי כל חייך, ואף פעם לא היית בטוחה כמה זמן תיארך כל המתנה. עשר דקות, עשרה ימים, חודש. איזה בעל לא-בטוח הייתי, קלייר, כמו מלח, אודיסיאוס לבדו נאסק בגלים הגבוהים, לפעמים בורמה ולפעמים רק ככלי משחק בידי האלים. בבקשה, קלייר. כשאמות, הפסיקי לחכות ותהיי חופשייה.
ממני- הניחי אותי במקום עמוק בתוכך ואז תצאי אל העולם ותחיי. תאהבי את העולם ואת עצמך בתוכו, נועי בתוכו כאילו הוא לא יכול להתנגד לך, כאילו העולם הוא המרכיב הטבעי שלך. אני נתתי לך חיים של השהיה. אני לא מתכוון לומר שלא עשית כלום. יצרת יופי, ומשמעות, באמנות שלך, ואת אלבה הכל כך מדהימה, ובשבילי: בשבילי היית הכל.
אחרי שאמי מתה היא כילתה את אבי לחלוטין. היא היתה שונאת את זה. כל דקה מחייו מאז סומנה בהיעדרה, לכל פעולה היה חסר ממד מפני שהיא לא היתה שם להעריך את הפעולה. כשהייתי צעיר לא הבנתי, אבל עכשיו אני יודע כמה היעדרות יכולה להיות נוכחת, כו עצב פגום, כמו ציפור שחורה.
אם הייתי צריך להמשיך לחיות בלעדייך אני יודע שלא הייתי עומד בזה. אבל אני מקווה, אני רואה אותך הולכת בקלילות, עם שיער מבהיק בשמש. לא ראיתי את זה בעיני, אלא רק בדמיוני שמצלם תמונות, שתמיד רצה לצייר אותך, בוהקת; אבל אני מקווה שהחיזיון הזה יהיה אמיתי, בכל מקרה.
קלייר, יש עוד דבר אחד אחרון, ואני מהסס אם לספר לך את זה, כי אני מפחד שאם אספר זה אולי יגרום לכך לא לקרות (אני יודע: דעה קדומה מטופשת), וגם כי כתבתי לך שאת חייבת להפסיק לחכות וזה יכול לגרום לך לחכות יותר מכפי שחיכית כל חייך. אבל אני אגיד למקרה שתצטרכי משהו, אחרי.
בקיץ שעבר ישבתי בחדר ההמתנה של קנדריק ופתאום מצאתי את עצמי במסדרון חשוך בבית שאני לא מכיר. נחתי פחות או יותר באמצע ערמת ערדליים, והיה ריח של גשם. מסוף המסדרון הגיחה קרן אור מתוך דלת, אז התקדמתי לאט ובשקט כיוון הדלת והסתכלתי פנימה. החדר היה לבן ומואר בחוזקה בשמש של בוקר. בחלון, בגבה אלי, ישבה אישה, לבושה סוודר בצבע אלמוג, עם שיער לבן ארוך במורד גבה. ספל תה היה מונח לידה, על שולחן. נראה שעשיתי רעש כלשהו, ו שהיא חשה בי מאחוריה... הא הסתובבה וראתה אותי, ואני ראיתי אותה, וזאת היית את, קייר, זאת היית את כאישה זקנה, בעתיד. זה היה מתוק, קלייר, זה היה מתוק מעבר למילים, לבוא כאילו מהמוות לחבק אותך, ולראות את כל השנים נוכחות בפנייך. אני לא אספר לך יותר מזה כדי שתוכלי לדמיין א זה, כדי שלא תהיי מוכנה מדי כשיגיע הזמן, כמו שהוא יגיע, כי הוא מגיע. אנחנו נראה זה את ה שוב, קלייר. עד אז תחיי את החיים במלואם, תהיי נוכחת בעולם הכל כך נפלא.
חושך עכשיו, ואני מאוד עייף. אני אוהב אותך, תמיד. הזמן הוא מאום. הנרי. ".




קלייר בת 82: "הבוקר הכל נקי; הסערה השאירה ענפים פזורים בחצר. מיד אצא ואאסוף אותם: כל החול של החוף חולק מחדש והונח, טרי, כשמיכה מאוזנת מחוררת בכיסי גשם, והפרחים נרכנים וזוהרים באור של שבע בבוקר. אני יושבת בפינת האוכל עם כוס תה, מביטה במים, מקשיבה.
מחכה.
היום לא שונה במיוחד משאר הימים. אני קמה עם הזריחה, לובשת מכנסיים וסוודר, מסרקת את שערי, מכינה טוסט, ותה, ויושבת ומביטה באגם, תוהה אם הוא יבוא היום. זה לא שונה בהרבה מפעמים רבות אחרות שהוא נסע, ואני חיכיתי, אלא שהפעם יש לי הוראות: הפעם אני יודעת שהנרי יבוא, בסופו של דבר. אני לפעמים תוהה אם המוכנות הזאת, הציפייה, מונעות מהפלא להתרחש. אבל אין לי ברירה. הוא בא, ואני כאן".

» ביקורות נוספות של orit
» ביקורות נוספות על אשתו של הנוסע בזמן