לפני כשבועיים לקחתי את הקטנה איתי לעבודה. היו כמה מקרי אלימות בגן שלה והחלטתי שאני לא שולחת אותה עד שהעניין מטופל. המשמעות של להיות איתי בעבודה היתה לנכוח בארבע שעות הרצאה פרונטלית. הבעיה היתה שהפירושים של שתינו על מה זה אומר לנכוח בשיעור היו שונים לחלוטין. אני חשבתי שהיא תצייר ותשחק בטלפון שלי, ואני אלמד. היא ראתה המון אנשים יושבים וגם במה, וחשבה שהרבה יותר הגיוני שהיא תופיע. השיעור שהיה לא במהרה ישכח. אנסה לתאר את הדברים כמיטב יכולתי, למרות שאסטריד לינדגרן מתאימה לזה הרבה יותר ממני.

אז ככה. בהתחלה היא באמת ציירה כמו שביקשתי, רק שזה היה על הדפים שלי של השיעור. אחר כך היא שיחקה בטלפון שלי באיזו אפליקציה שנקראת boo. (מן גירסה עכשווית לטמגוצ'י). השיא היה בהכרזה "בו עשה קקי של זהב" באמצע הכיתה. כשאני כתבתי על הלוח עם הגב לכיתה היא נעמדה מאחורי וחיקתה את תנועותי, כולל כיווץ הגבות שלי בשעת ריכוז. כשהסתובבתי וראיתי אותה, נזפתי בה ואמרתי לה שזו הפעם האחרונה שאני מביאה אותה. הפרצוף שהיא עשתה היה יכול להביא את יצחק קדמן. "לא!" קראו הסטודנטים, "אנחנו רוצים אותה!". מעללים נוספים כללו שנור של סוכריות מסטודנטית תוך כדי הפניית שאלה אלי "אמא, את מרשה לי?", חלוקת ציורים לסטודנטיות והחלפת כיפים עם הסטודנטים, הכרזה "אמא אני צריכה פיפי!" מה שהוביל להקדמת ההפסקה, "אמא, זה ממש לא ברור מה שאת אומרת, אני לא מבינה כלום!" שזכה לתמיכה גורפת מצד הכיתה, וגם "אמא, השיעור הזה ארוך מדי!" שגם הוא התקבל בהתלהבות. השעה האחרונה כללה השתרעות על מדרגה מתחתי ועשיית פרצופים לקהל. בסיום השיעור היא קיבלה מחיאות כפיים סוערות והזמנה לשוב בשיעור הבא.
כשהגענו למשרד שלי, אני מרוטה והיא מקפצת ועליזה, היא אמרה לי "נכון שעשיתי לך בילבי?"
"מה זאת אומרת?"
"נו, כמו בפרק שבילבי ישבה על העץ מבחוץ והציצה לכיתה ודיברה עם המורה ולא רצתה שילמדו את פוח הלקל"

אין ספק שהיא עשתה לי בילבי, וכל מילה נוספת על הספר מיותרת...

ספר מעולה שעליו גדלתי, סיפור מרתק מלא דמיון ומעשיר, לא בטוחה שהילדים שלנו גם יהנו כמוני מקריאת הספר כשלעצמו, ללא ליווי הסרט המקסים שצפיתי בו בילדותי בטלויזיה, אודות בילבי והשיר שליווה את הסרט שזכור לי היטב.

אני ממש אהבתי את הספר שאני רוצה אותו עחשו פה

אהבתי מאד לא הפסקתי לצחוק....