זהו סיפור ממכר על התמכרות להימורים. המכורה היא ציפורה גולן, עקרת-בית, אשת מהנדס ואמא לשני בנים.שנים אחדות שהה הזוג גולן בשליחות ממשלתית בנסיכות מונקו הקסומה. שם התוודעה ציפורה לראשונה לקסמי הקזינו. עדיין לא הימרה אך הזרע נטמן בקרבה.

כאשר נפתח קזינו בעיר החוף הקטנה והמוזנחת שלהם, הייתה ציפורה בין ראשוני המבקרים בו. תהליך ההתמכרות החל בקטן ונדמה היה שהשליטה בידיה של ציפורה. היא בקרה במקום אחת לשבוע לשעה-שעתיים בלבד והימרה בסכומים קטנים, אפשר לומר אפילו זניחים.

המטרה שעמדה לנגד עיניה של ציפורה הייתה שיפור מצבה הכלכלי של משפחתה. יעקב, בעלה, נהג להפקיד את כל משכורתו בידיה. היא ניהלה את החשבונות בקפידה. את כל הסכום הייתה מחלקת למעטפות שעליהן נרשם "מכולת", "ירקן", "מיסים", "רופא שיניים", "חסכון לילדים" וכן הלאה.

בבואה להמר שאפה להחליף את הטרנטה של יעקב במכונית מכובדת, להחליף את הרהיטים והוילונות שנתרפטו, לחדש את מלתחתו של רוביק הבכור ועוד כהנה וכהנה הטבות. לעצמה לא בקשה דבר. אלא שההימורים לא צלחו והאסימונים הצבעוניים נבלעו בבטן שולחן הרולטה שאינה יודעת שובע. כדי להגדיל את סיכויי הזכייה החלה ציפורה להגדיל את מספר ביקוריה בקזינו, להאריך את משכם וכמובן להגדיל את סכומי ההימור.

בתחילה דאגה שבת השכנים תשגיח על הילדים בהיעדרה וליעקב סיפרה על חוגים וסדנאות בהן היא משתתפת, כביכול. משהתמעטו מאוד הסכומים במעטפות והחובות גדלו, הטילה ציפורה על רוביק להשגיח על אחיו התינוק. גם למכולת שלחה את רוביק עם פתק מאחר והתביישה להראות את פניה שם. רק יעקב לא שאל דבר. בשובו מן העבודה היה מתכנס בכורסא המרופטת, מול הטלביזיה, מדפדף בעיתונים ולוגם מכוס התה שלו. ציפורה ייחלה לשאלותיו ולעימות ביניהם אולם זה לא הגיע.

כשהגיע רגע של חסד והכדור הלבן נחת שוב ושוב על המספרים "שלה" חזר הברק לעיניה של ציפורה. בסכומים הגדולים שנשרו לחיקה מלאה שוב את המדפים, החזירה חלק מהחובות ואף שכרה סוכנת בית שתמלא את מקומה. כצפוי, רגע החסד היה קצר וההתדרדרות שבאה לאחריו הייתה מהירה.

במהלך הקריאה הרגשתי שהמחברת ממש נכנסת לנבכי נשמתה של ציפורה, מתארת את כל התלבטויותיה ומחשבותיה בצורה מדויקת. גם התיאורים של הקזינו והמתרחש בו, על שלל דמויותיו הססגוניות המתגלות בכל עליבותן, היו מרתקים. מאחר ובקרתי בעצמי בלא מעט בתי קזינו (מבלי להתמכר כלל...) ידעתי בדיוק על מה היא מספרת.

מה שהפריע לי בסיפור הוא דמותו של יעקב, הבעל. לא הבנתי מדוע הוא כל כך אדיש למתרחש בביתו ואינו נוקף אצבע כדי להתערב במה שקורה לרעייתו. הופעתו בעמודים האחרונים ממש לא ברורה. לא הבנתי אם זה חלום או מציאות. בכלל הסוף הפתוח לא מצא חן בעיני. אני אוהבת סוף חתום וברור.

מתוך הכריכה : "יסוד דמוני הולך ומתעצם בספר, המשחק הופך להיות משחק החיים. הריתמוס מואץ, הגיבורה נקלעת לסבך של כוחות גדולים ממנה המכתיבים את גורלה, והסיפור לובש אופי של סיוט המטלטל את הקורא" – אכן כך !