הא ג'ין הוא היום פרופסור לספרות אנגלית ומלמד בארה"ב. הוא נולד בסין ב-1956. בספר שלפנינו הוא מספר לנו בגוף ראשון מפיו של קצין צעיר בדוי, שהכשרתו היתה בזמן עליית הקומוניסטים בסין. הוא נשלח כ"מתנדב" ב-1951 עם עוד רבים להשתתף במלחמת קוריאה, לסייע לצפון קוריאה לעמוד מול האויב האמריקאי ומול דרום קוריאה. שבועיים ניתנו להם להגיע ברגל מרחק של 640 ק"מ למנצ'וריה ומשם להתחיל בסיוע כששליש מהחיילים כבר לא היו מסוגלים ללכת, רוב האספקה חסרה וחדשה מתקשה להגיע. כך הוא מתחיל את תפקידו כאשפת מלחמה.
על ספרו זה הוא היה מועמד לפרס פוליצר וזכה בפרס פן פוקנר.
עד מהרה מתגלה שנחישות מלחמתית אינה קיימת כשהיא נתקלת בעגלת מצרכים ריקה מאמל"ח ומוצרי מזון ומתקפלת. הצבא הסיני היה פרימיטיבי, לא מאורגן כמו הקוריאני ובטח לא כאויב הנורא, האמריקאים. יו יואן, המספר, הופך לשבוי מלחמה וזו הפעם הראשונה בו מוטחת בפרצופו ממש האמירה שהוא רק אשפת מלחמה.
עתה מתחילה המלחמה על החזרה הביתה, עניין לא פשוט לשום שבוי מלחמה ובטח לא כשאותו שבוי מלחמה עומד בפני הבחירה הלא קלה, חזור הביתה והודע קבל עם ועדה כי קומוניסט אתה (אפילו שאתה לא ממש) ואמור לכולם כי העובדה שסייעת לאב וודסוורת במחנה השבויים לתרגם מהברית החדשה לסינית היתה רק תרגיל באנגלית וכי אינך דתי, עניין מוקצה אצל הקומוניסטים. לא פעם נאמר לו, שהקומוניסטים נוהגים יפה יותר באויביהם מאשר בבני עמם. מה האפשרות השנייה, לומר כי אינך רוצה לחזור לסין, לעזוב לעולמים את ארוסתך ואמך הזקנה ולא לראותן שנית? בחירה לא קלה, כשעניין אי-החזרה מוביל לטיוואן ולחופש. כאן נכנס לתמונה העניין של צ'יאנג קאי שק, המנהגי הלאומני של סין, שברח לטאיוואן והותיר את סין לקומוניסטים. השבויים שבחרו לעזוב לטאיוואן הביכו מאוד את סין הקומוניסטית. האמריקאים עושים ככל שביכולתם להחליש את העניין הקומוניסטי, שמבחינתם זה ייהרג ובל יעבור.
יואן בוחר כמובן לחזור לסין. באוהל החוזרים נמצאים רק אחוזים בודדים מהשבויים, כמה מאות חיילים, רובם פגומי מלחמה בצורה כזו או אחרת, והפעם זה עולה במוחו שלו העובדה שהם אשפת מלחמה.
יואן בחור עני, שבשום צורה לא יכול היה להגיע לכלום. רק אקדמיה צבאית חינמית סייעה לו לצאת ולחלץ עצמו ממצב עגום. והנה מלחמה ועוד מלחמה בה הוא רק "מתנודב". ברגע שנשבה הוא הצהיר שהוא פקיד פשוט. ברגע שמילט כמה משפטים באנגלית מפיו, שוב לא האמינו שאינו קצין. מה שלא עשה, הכל לכאורה פעל לרעתו. אפילו כשסייע לרופאה אמריקאית, שאמנם חייתה כמה שנים בסין, אבל לא כתבה סינית, לכתוב כמה משפטים פשוטים בקליגרפיה סינית מסורתית, שוב נחשד בסיוע לאמריקאים. אותה רופאה פשוט הצילה את רגלו המרוסקת והוא אך היה אסיר תודה, תרתי משמע.
לחזור לסין, מבחינתו, היה לחזור למולדת, לשפה, למשפחה. בינו לבין עצמו, הודה כי השתלטות הקומוניזם בסין הביאה לרוח חדשה: השחיתות נעלמה, הפשע פחת, סדר חדש נוצר. מה יכול להיות רע?
בינתיים מועברים אלה המבקשים לחזור לסין לאי גֶ'ג'וּ בדרום קוריאה, זאת לאחר שחטפו את גנרל קלי, מפקד מחנה השבויים. המטרה, להקל על תנאי שביים.
ההעברה נעשתה ללא קשר לחטיפה, כנראה בדרך הביתה. תנאי השבי טובים יותר, למרות זאת, דם נשפך שוב ושוב מהתגרות הדדית.
יואן מתקשה לראות את הטעם בשפיכות הדמים ההדדית הזו, שאינה מקדמת שום עניין לשום צד. האמריקאים נוקטים במדיניות הפרד ומשול, השבויים מצדם נואשים ומוכנים לכל, גם משעמום ומהשתוקקות למנהיגות.
בסופו של דבר חזר לסין, הקים משפחה והמשיך חייו כמורה בתיכון.
הכתיבה של יואן יפה ופשוטה מאוד. הוא רואה במלחמה בעיקר בזבוז: בראש ובראשונה מוות מיותר, אידיאולוגיות באות והולכות, שעל קידוש שמן נופלים חללים, זמן של שבי, שיכול להיות מנוצל טוב יותר, נכות מיותרת לצמיתות. יואן החל כחייל משום שלמד באקדמיה צבאית בהיותו עני, המשיך כמתורגמן וקצין בהיותו דובר אנגלית. רוב האנשים סביבו היו בורים, לא ידעו קרוא וכתוב אפילו.
מסמך אנטי מלחמתי חריף ומרתק.
עטיפת הספר יפה מאין כמותה וממחישה בדיוק את הכתוב בספר.

פצצות מרגמה ניתזות לכל עבר. ירי מקלעים. צרור יריות חדות שפולחות לב ואוזן.
אובדן. עצבות רבה ובעיקר כאוס והתחושה היא שהאדם הקטן מול המלחמה הגדולה, ותחושה זו מתחזקת ביתר שאת כשנקלטת ההבנה שזו אינה המלחמה שלך
וכל רצונך לשוב לחיק משפחתך הוא הטריגר שיטרוף את הקלפים ויזעזע עולם נפשך.

יו יואן הוא בחור צעיר שמשתתף במלחמת קוריאה במסגרת "צבא המתנדבים הסיני". תלאותיו מרגע השתתפותו במלחמה עד לכליאתו במחנות השבויים מתוארות בדקדוק רב ומרשים כאילו המחבר עצמו נכח בסיטואציות השונות הפוקדות חיילים באזור מלחמה.
הוא מתאר את אוזלת ידם של המנהיגים אשר הפקירו את הסינים לגורלם בשדה הקרב, במלחמה שמראש לא ידעו מה מטרתה במדויק, כאשר אי סדר גדול שורר בין גדודי הצבא הסיני שלא יודע היכן ימינו והיכן שמאלו.
האוכל אינו רב, ההוראות סותרות ולא ברור פשרן וגולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, הממונים עליהם, המפקדים שאמורים להיות מובילי החיילים ומעוז כוחם הרוחני והגופני כאחד, בעצמו שרוי בחוסר ארגון משווע.
התחלה רעה זו מובילה את יואן ושאר חבריו ליפול ליידי האויב האמריקאי- תומך דרום קוריאה. יואן "מבלה" מספר חודשים בבית חולים שכל מטרתו לטפל בשבויי המלחמה הסינים והקוריאנים, שם הוא מתרועע עם חברים לנשק ומכיר מלאכית בלבן בדמות אדם שגורמת לו לחשוב מעט על טיבם של האמריקאים, שלא כולם עוטים פני מפלצת.
לאחר שיקומו הוא מועבר למחנה שבויים שבו מכונסים בצוותא הן סינים לאומנים והן סינים קומניסטים, התלכדות שגורמת לחורבן ולאלימות הגואה בקרב השבויים. כידוע, סין בימי מלחמת קוריאה הייתה בחיתוליה מבחינת הקומניסטים היו אזרחים וחיילים סינים שראו בעין רעה את הקומניזם והחליטו, עקב כך, לדבוק בקנאות דתית כמעט באלטרנטיבה ראויה לעניות דעתם והיא הלאומניות- סינים דוגלי המולדת הישנה והטובה, כביכול.
לאורך כל הספר מיטלטל הגיבור בין נאמנותו למשפחתו לבין החשש מן הלא נודע ובעיקר פחד המות המרחף עליו ועל רעיו. ניתן לתאר את יואן כפיסת בד עדינה שנקרעת אט- אט על ידי כל מגע אקראי. עצביו ועצביי חבריו רופפים וכל מגע קל עלול לערערם.
הקרבות המתחוללים בין הלאומנים לבין הקומניסטים עקובי דם ויואן מתחבט רבות לאן להשתייך וגם כאשר הוא משתייך לקבוצה כלשהי, זה רק למראית עין בלבד. בכל כברת הדרך הזאת זכרון האם וזכרון הארוסה לא מרפה ממוחו ורק הן מחזיקות אותו בחיים ומנתבות את החלטותיו לנתיבים הנכונים והצודקים, לכאורה.

לקרוא ספר זה הייתה חוויה משכילה ורגישה ביותר שכן ידיעותיי בעניין מלחמת קוריאה והצד הסיני במלחמה זו היו קלושים עד אפסיים. היה מרתק לצפות בתלאותיו של יואן לעבר המטרה הנכספת [ שלא הושגה] תוך כדי בחינה עיונית של מה שעבר בשדה הקרב ובמחנות ולהבין את הדברים לעומקם: המלחמה לא נשארה בגדר מלחמה בין שני צידיה של קוריאה אלא עירבה צדדים רבים ובעיקר המלחמה הפנימית בין שני צידי המתרס של סין, המאבקים עקובי הדם שניהלו הצדדים שלבסוף רק הגבירו את התחושה שסיגלתי לעצמי מן ההחתלה: יואן וחבריו היו כלי משחק של השלטון הקומניסטי ושום מחאה, מרד או ניסיון נואש לתשומת לב השלטונות הסיניים הועילו לכדי יצירת שינוי בר דעת במצבם. כולם נחשבו בעיניי האזרחים ובעיניי הממשלה כאחד כבוגדים ומבישי האומה הסינית ברצונם הכביר לשרוד את התופת המלחמתית שנכפתה עליהם.
השלטון הקומניסטי שלח אותם לשדה הקרב תוך ידיעה ברורה שהם ינמקו שם אך לו לא היה אכפת. הדבר היחיד שהיה בראש מעייניו היא העובדה שהקומניסטים יצטיירו יפה ואם בשביל מטרה זו זה אומר לאמלל את חייליהם אז מה טוב.
לקרוא ולהתעצב. לקרוא ולהתקומם. לקרוא ולהאנח. על המאבקים בין אומות שאינם מביאים תועלת אלא רק חורבן והרס ובעיקר המאבקים הפנימיים: בין אזרחים מהשורה שהפכו לחיילים ושמרביתם יצאו קרחים מכאן ומכאן וכל נסיונם לגבור על החשש מפני הכתם שיתלווה אליהם בתור שבויים לא יועיל, הכתם לא ימחה לעולם אלא רק יוסיף להתקיים בעקשנות והמחיר שהוא גובה יקר מכול- אפילו במחיר משפחתך שלך.

היה מכמיר לב לקרוא על נסיונות יואן וחיילים רבים לאמץ לעצמם חזות אנושית עד כמה שאפשר גם בתנאים שאינם אנושיים כלל ועיקר. הרצון להאבק באויב המר ובזכות זאת להרוויח כמה ימי אופוריה ובעיקר תחושה של שייכות, של ניפוץ הסטיגמה לגבי השבויים שכל הנופל לשבי הוא וחייו שלו מיותרים.

כאשר מסיימים את הקריאה והדממה עוטפת אותך, שם הספר מהדהד בתוכך ואתה מבין את המצב לאושרו, מבין שהסינים לא היו יותר מאשר אשפת מלחמה וגם מפקידהם הנאצלים שעיני כל הביטו בהם בשקיקה, למוצא פיהם, לא היו יותר מצעצוע בידי השלטון. עד כמה חיי אדם נזילים, אך אין זה מפליא שכן כאשר גורמים רבי כוח מעורבים במערכה- תוצאותיה ידועות מראש.

-הביקורת מוקדשת לזשל"ב החמוד שהביא לי את הספר מספרייתו.

אני אוהבת לקרוא ספרים על מלחמה מכמה סיבות: זוהי ההיסטוריה האמיתית ולא מה שיהיה אח"כ כתוב באותיות יפות ומודפסות בספרים. סיבה נוספת, היא שזהו עולם מרתק, אכזרי, עם חוקים מטורפים שבזמן המלחמה עצמה נראים כמו הדבר הכי מציאותי והגיוני שיכול להיות קיים. סיבה אחרונה שעולה לי כרגע, היא שמי שכותב ספרי מלחמה, הוא בד,כ מי שחוו אותה, על כל עוצמותיה, ייאושה וטירופה. המלחמ לוקחת אותך מהעולם ה"נורמלי" שיש בו סדר ורציפות, אל עולם מטורף, שבו אין לך זהות אלא כלוחם, חלק ממשימה, מישהו שיכול להיות שבכל רגע חי את דקתו האחרונה וייתכן גם שימות בייסורים, יילקח בשבי על ידי בני אדם כמוהו שבאותו הרגע רואים בו "אויב" ולא אדם עם שם, עם זהות, עם אמא ואבא, עם היסטוריה פרטית משלו. והספר הזה, והפעם על מלחמת קוריאה, כשהחייל המספר ע כך, הוא בכלל סיני ש"התנדב" להגן על הצפון קוריאנים אל מול ארה"ב ודרום קוריאה. הספר מרתק, סוחף, מלא במצבים בלתי אפשריים, בלתי נתפסים, שאין להם דבר עם צדק או אפילו עם מטרה ראויה לשמה, זו סתם "מלחמה", על כל הזוועות שלה ואתם על הספה או על המיטה בבית, רחוקים יותר מחמישים שנה מאותה מלחמה, לא תצליחו להרפות מהמילים.

ספר אנושי.בעל קסם של כתיבת של פרטים הפורשים אט אט את התמונה הכוללת.
הרקע: קצין שלמד באקדמיה צבאית של כוחות צ'אן קאי צ'ק ומצטרף לצבא סין הקומוניסטית, נשלח כ"מתנדב" למלחמת קוריאה.
הוא נופל בשבי כוחות ה"אום", ועובר תלאות אלו ואחרות. הסיום מפתיע ולכן איני מגלה אותו.
ההימצאות בשבי יוצרת אצל גיבורנו יו-אן, או בשמו הבדוי בשבי פנג,סבך של קונפליקטים ונאמנויות.
הוא אינו קומוניסט, ואחת הסיבות לנאמנות לקומוניזם היא החברה ואימו שנשארו בבית.
מנגד כוחות בנות הברית וחיילי הצבא הלאומני, פועלים לצרף אותו אליהם.
יו-אן בולט בסביבתו. אדם משכיל, יודע קרוא וכתוב,מדבר אנגלית על בוריה ובעיקר מפוכח ואנושי.
לכן הוא רגיש לניואנסים שבין איש לאחר (חברו, או מתנגדו).
הוא יוצר קשר חברי עם אחד משוביו, חייל שחור מארה"ב, ותמה כי אינו מכיר את הספר "אוהל הדוד טום", כמו העובדה שהאוכל בארה"ב בשפע גם לשחורים אבל יש מגבלות חרות אחרות.
התעמולה שבין האסירים וההנהגה הקומוניסטית, מעומתת עם הגישה הישירה וההגונה של השובים האמריקאים. ברגע ויכוח אחד עם קצין אמריקאי, עולה בו התובנה כי "מצפים מקצין לראות באנשיו דמויות מופשטות שהוא רשאי להשתמש בהן ולהקריבן בלי היסוס ובלי נקיפות מצפון."
מאידך:" אותה הפשטה אמורה להתרחש בקרב החיילים מן השורה- בעינינו כל לובש מדים אמריקאי הוא התגלמות השטן, ואילו בעיניהם כל אחד מאיתנו הוא קומוניסט אדום".

איני מסכים להכללה זאת. יש מקרים שלא ניתן לעצור בסערת הקרב ולהכנס לשיקולים אלו. השאלה אם יש אינדוקטריניזציה מובנית להפוך את החייל למכונת הרג?, איני בטוח, לפחות בצה"ל.
קראתי על מקרה שבו , לפני הפלישה לנורמנדיה, אספו אנשי הרזיזטנס , פרטים כמעט חסרי חשיבות על החיילים הגרמנים שבמצדיות והפיצו אותם לחיילי בנות הברית התוקפים, כדי להוריד את מפלס הפחד ולהבין כי במצדיות יש אנשים עם כאבי בטן, הרגלים יום יומיים, והם פוחדים ממש כמוהם.

יש בספר גם הצגה נאמנה , כיצד מנוצלים שבויים למטרות תעמולה שמרביתה כוזבת.
הכותב מביט באירוניה על חלוקת צל"שים. ככל שהכישלון גדול יותר, כך חלוקת הצלשים רבה יותר.

ושוב משהו אישי . לימדתי קצינים בכירים באוניברסיטה.היות והמיקצוע דורש סיורים , יצא לי לשוחח עם קצין בכיר שעשה הרבה פעולות בעורף האוייב.
לשאלתי מדוע לא קיבל ציון לשבח ענה: " כדי לקבל צל"ש צריכים שני תנאים: שמשהו ישתבש, ומישהו יפעל לתקן. אצלי הפעולות לא השתבשו".
הסופר לועג גם לסיסמאות הנאמרות על ידי אנשים מבחוץ. כתבת אחת , "פטריוטית", אמרה :" שלא תינשא עד שתמצא גבר מעורר התרגשות כמו המלחמה".
הסופר ממשיך: "בעיניה המלחמה אינה אלא להטוט פירסומת, משחק. חבל שלא נתנו בידה רובה ושלחו אותה להלחם כחייל רגלי כדי שתרגיש על בשרה את הסבל הפיזי ותטעם את מרירות הבגידה..".

ולבסוף שם הספר. הסופר אומר :" היינו בשר תותחים" במלחמה וטריטוריה שאינם שלנו.
חשבתי על השם העברי: אשפה יכולה להתפרש כמתקן שבו נאגרים חיצים או תחמושת לפני שהיא נורית.
ואשפה כשמה האנגלי :" TRASH", או זבל של כל התהליך המלחמתי.
הספר טוב,ראוי ומומלץ לקריאה.

מעט ספרי מלחמה עוברים בקלות כזו. ואולי בגלל שזה לא בדיוק ספר מלחמה. הסינים שנלחמו בקוריאה הרגישו, לפחות לפי הספר, די מטומטמים - בלי נשק ראוי, בלי הנהגה אמיתית ובלי מפקדים המבינים בתורת המלחמה, הם יצאו להלחם בבוגרי מלחמת העולם השנייה. אה- וגם לא היה אוכל. ובגדים. וכן - הם גם לא הבינו בכלל מה הם עושים שם. אז כשהם נופלים בשבי, המסקנה היא שהחיים לא כל כך נוראיים. אז נכון שיש את המאבק (המעניין!) לגבי מי יצא לדרך חדשה בטיוואן ומי ילחם לחזור למולדת בכל מחיר (מולדת שהוא לא בדיוק מכיר, כי השלטון החדש מעצב אותה מחדש), אבל בסך הכל החיים בסדר. ולמי שיודע אנגלית ויכול לתווך בין ההמון הסיני ומפקדין הלא-משכילים לאמריקאים (שמתגלים כטיפשים גמורים) - בכלל טוב.
אז זה ספר נחמד, לא מפחיד ולא מרתיע, בלי תיאורי זוועה.

ספר מבריק!!! סיפור די עלום מתגלה כאן דרך עיניים רגישות ורכות של דמות ראשית שובת לב.
ספר פנטסטי

יוצא מן הכלל