ביקורת ספרותית על ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית # מאת אשכול נבו
ספר לא משהו

---

כמה לא שמעתי על הספר הזה – ברדיו, בשבוע הספר, מפי חברים ומהספרנית שלא חדלה מלשבח ולומר "אוי, את בטוח תהני! זה ספר מצויין... כל כך ישראלי!”. אלא שכבר עם תחילת הקריאה תהיתי האם שירי ההלל והפרומואים עסקו באותו הספר שאני קוראת – הייתכן?

אז מה יש לנו פה?
דתיים וחילונים – יש
ערבים ויהודים – יש
משפחה שכולה – יש
טיול תרמילאים – יש
פיגועים – יש
אהבה ופרידה – יש
ירושלים – יש
תל אביב – יש

נבו דוחס את הצ'ק ליסט הזה לתוך רומן שלא מממריא מעבר לסימוני "וי". בחירת הסוגיות הישראליות-כביכול היא פשטנית ולא מקורית. כך גם סיום הספר, הקושר את כל הקצוות לכדי פתרון מניח את הדעת, כאילו בזאת פותר נבו את כל בעיות המדינה ובאותה העת פוטר עצמו מעיסוק מעמיק בקונפליקטים.

הכתיבה של נבו היא בוסרית וחסרת אמירה והקריאה ברומן מזכירה במקצת קריאת ספרי מתבגרים.
הסיפור מסופר מנקודות מבט של כמה דמויות, אלא שכולן דוברות אותה שפה ומשתמשות באותו סגנון, לכן איפיון הדמויות נפגם והסיפור הרב-קולי מאבד מתכליתו.
חלק מהבחירות הלשוניות הן לא מובנות ולא עקביות, כמו למשל השימוש של המספר בחרוזים. למה נחוצים החרוזים חוץ מהקוריוז, ואם כבר נעשה בהם שימוש, מדוע אין בהם כל הגיון פנימי?
הדימויים המוזרים של נבו הם לא רק בלתי מובנים אלא גם חסרי טעם (תאור של אתר פיגוע: “האזור נראה כמו כף יד של אדם שניסה לחסום עיטוש בזמן שהיה לו אוכל בפה", עמ' 148, “היא אוספת כמה פירורי בעבע מהצלוחית... ומסתכלת עלי במבט אחר, בוחן, מבט של רכזת כוח אדם”, עמ' 97).
הומור הוא מבורך לכל הדעות, אך מה שמשעשע את המחבר לאו דווקא מצחיק את הקורא. יתרה מזאת, ההומור הפנימי הוא מאולץ, תלוש ובעיקר לא מצחיק (“היה אפשר לחתוך את המתח ביניהם בסכין. של לחם.", עמ' 189).
כמו בחירת נושאי העיסוק של הספר, כך גם השפה הספרותית שלו: חסרת הגיון, מבולגנת, מנסה קצת מהכל ומחמיצה את העיקר.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על ארבעה בתים וגעגוע - עמודים לספרות עברית #