“בסוף, יש היום לקמ״נים יעדים ודמויות מופת אחרות מפעם - יותר לעבוד במיקרוסופט ופחות לאתגר את המערכת. יותר אסף רפפורט ופחות יואל בן פורת.”

יש משפטים בספר שמצליחים לגעת לא רק בסיפור שהם מספרים, אלא במשהו עמוק יותר בתרבות הישראלית. המשפט הזה, מתוך ״מתיר אסורים״, הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא חד, כמעט אכזרי, אבל לא ציני. הוא מצליח לתפוס במילים ספורות את אחד הכאבים הגדולים שהשבעה באוקטובר הציף: לא רק כשל מודיעיני. כשל של שפה, של היררכיה ושל היכולת של אנשים חכמים מאוד לומר את הדבר הלא נוח בזמן אמת.

וזה בעיניי הכוח הספרותי של הספר. זה אינו רק רומן על יחידת השבויים והנעדרים או ניסיון לספר על החטופים מאחורי הקלעים. זהו רומן שמבין שהשבעה באוקטובר לא התחיל רק באותו בוקר. הוא מנסה לגעת בשכבות העמוקות יותר שהובילו אליו: הקונספציות, השאיפה להשתייך, הפחד להיות החריג, הפיתוי של הקריירה, והמערכת שמעדיפה לעיתים אנשים מבריקים שמבינים את הקוד על פני אנשים שמוכנים לשבור אותו.

הבחירה לכתוב את זה כפרוזה ולא כמאמר עיוני היא בעיניי החלטה חשובה. מאמר על תרבות אמ״ן היה יכול להישאר בתוך מעגל מצומצם של אנשים שכבר מכירים את הבעיה. רומן מאפשר למחשבה הזו להפוך לחוויה. הקורא לא רק מבין שיש כאן מערכת עם כשלים. הוא מרגיש איך מערכת כזו נראית מבפנים. איך נשמע חדר שבו אנשים חכמים שותקים. איך נראה אדם שרוצה גם לעשות את הדבר הנכון וגם להישאר חלק מהקבוצה. איך החלטות גדולות נולדות לפעמים לא מתוך רוע או טיפשות, אלא מתוך נוחות, פחד, עייפות ורצון להשתייך.

הספר מצליח להיות נגיש, מותח ולעיתים אפילו שנון מאוד, בלי לוותר על העומק. הוא רואה את כל הטוב שבאנשים שבמערכת. את המסירות, החריצות, הכישרון והציונות שלהם - ובדיוק משום כך הביקורת שלו מכאיבה יותר. היא לא באה מבחוץ כדי להרוס, אלא מבפנים כדי לשאול איך מערכת טובה יכולה לאבד את היכולת לשמוע את מי שמזהיר אותה.

במובן הזה, זה אינו ספר על מה השבועות שאחרי השבעה באוקטובר. זהו ספר על מה שיהיה חייב להשתנות מכאן והלאה.

״מתיר אסורים״ הוא לכאורה רומן. בפועל, הוא אחד הטקסטים החשובים שנכתבו עד כה על אמ״ן של אחרי השבעה באוקטובר.

קראתי אותו לא רק כקורא, אלא כאדם שהעביר הרבה שנים בתוך המערכת המודיעינית. ולכן בעיניי כוחו של הספר אינו רק בסיפור שהוא מספר על יחידת השבויים והנעדרים, אלא במה שהוא מצליח להציף מתחת לפני השטח: את השאלה מהי עבודת מודיעין אמיתית, מה קורה לה כשמערכת שלמה נשחקת תחת הנחות יסוד, ואיך חוזרים ממנה אל המלאכה הבסיסית ביותר - להטיל ספק, לחפש סימנים חלשים, להחזיק מורכבות, ולא להתאהב בתמונת המצב של עצמך.

אחרי השבעה באוקטובר נכתבו לא מעט מאמרים חשובים על הצורך לתקן את צה״ל בכלל ואת אמ״ן בפרט. על קונספציה, על תרבות ארגונית, על הערכת חסר, על עודף ביטחון ועל כשלי מערכת. אבל דווקא משום שהם נכתבו כשפה מקצועית, הם נשארו לא פעם בתוך המעגל שכבר הכיר את הבעיה. ״מתיר אסורים״ עושה דבר אחר: הוא מתרגם את הדיון הזה לסיפור אנושי, נגיש, מותח, ולעיתים אפילו שנון ומחוספס. כך הוא מצליח להעביר רעיון עמוק באופן שאנשים - במערכת ומחוצה לה - באמת יכולים להרגיש.

הספר אינו מתנצל בשם המערכת - אבל גם אינו שורף אותה מבחוץ - וזה בעיניי ההישג הגדול שלו. המחבר מגיע מתוך המערכת וניכר שהוא מבין אותה היטב: את הכשלים, את העיוורון, את האגו, את הפערים בין דרגים, את התלות באנשים יוצאי דופן, וגם את המסירות, המקצועיות והאחריות הכמעט בלתי אפשרית של מי שנשארו אחרי האסון וניסו לתקן תוך כדי תנועה. הוא לא כותב כתב הגנה, אבל גם לא כתב אישום פשטני. הוא כותב מתוך היכרות עמוקה עם החומר האנושי והמקצועי (הנפלא) שממנו אמ״ן עשוי.

בעיניי, הקריאה החזקה ביותר בספר היא הקריאה לחזור לעבודת המודיעין הטהורה. לא למצגות. לא למנגנוני ביטחון עצמי. לא לשפה ארגונית שמחליפה מחשבה. אלא לאיסוף מדויק, פרשנות צנועה, עימות אמיתי עם נתונים סותרים, והבנה שכל הערכת מודיעין היא תמיד הזמנה להטלת ספק נוספת. דווקא דרך רומן, דרך דמויות, דיאלוגים, הומור שחור ורגעים של מתח מבצעי, המסר הזה עובר בצורה חדה יותר מהרבה מסמכים עיוניים.

״מתיר אסורים״ הוא ספר חשוב משום שהוא לא מסתפק בלספר מה קרה. הוא שואל מה צריך להשתנות. והוא עושה זאת בשפה שיכולה להגיע גם למפקדים, גם לקציני מודיעין צעירים, גם לאזרחים, וגם למי שמבקש להבין איך מערכת גדולה יכולה להיכשל - ואיך, למרות הכול, אפשר להתחיל לבנות אותה מחדש.

זהו ספר קריא מאוד, ישראלי מאוד, לא מתנצל, לא מתיפייף, אבל גם לא ציני. ספר שמביט למערכת בעיניים, מזהה את הסדקים, ועדיין מאמין שיש בה אנשים ומקצוע שראוי להציל. בעיניי, כל מי שעוסק במודיעין, פיקוד וקבלת החלטות אחרי השבעה באוקטובר צריך לקרוא אותו.

הגעתי למתיר אסורים אחרי שראיתי אותו ברשימת רבי המכר בלי לדעת הרבה מעבר לזה. מהר מאוד הבנתי למה הוא תפס כל כך הרבה קוראים.

זה ספר שנקרא בקצב של מותחן, אבל נשאר איתך בגלל המשמעות שלו. הוא מצליח לפתוח צוהר לתקופה בלתי נתפסת, להכניס אותך אל הדילמות והאנשים שמאחורי הכותרות, ולעשות את זה בלי להפוך את המציאות לפשוטה מדי.

הוא גם משאיר אותך עם הערכה עצומה לאנשים שהיו שם, ולמה שהם עברו כדי לשאת את המשימה הזו.

מתיר אסורים מצליח להיות גם סוחף מאוד כסיפור, וגם עמוק ומטלטל בתור הצצה לאחת התקופות הרגישות ביותר שעברנו כאן.

מה שהכי הרשים אותי הוא שבניגוד לכל כך הרבה תיאורים של הנושא הספר לא בורח מהמורכבות. הוא מציג את הדילמות, האחריות, הכאב והאנשים מאחורי הכותרות, בלי להפוך אף אחד לגיבור מושלם או לאשם פשוט. סיימתי אותו עם הערכה עצומה לכל מי שהיה שם, ועם תחושה שהסיפור הזה היה חייב להיכתב.

“מתיר אסורים” הוא לא ספר מושלם ולא תמיד ספרותי במובן המלוטש של המילה. יש בו חספוס, דחיפות, לפעמים אפילו תחושה שהוא נכתב מתוך האירועים עצמם ולא ממרחק בטוח. אבל דווקא זה אחד הדברים שעובדים בו: הוא לא מנסה להיות רומן אלגנטי על המלחמה, אלא מכניס את הקורא ישר לתוך החדרים, החמ״לים, הבלבול, האחריות והלחץ.

הכוח הגדול של הספר הוא שהוא מצליח להיות גם מותחן פרוזאי קריא וסוחף וגם ניסיון רציני להבין כשלים עמוקים באמ״ן, בצה״ל ובתרבות קבלת ההחלטות שקדמה ל-7 באוקטובר. מירון לא כותב תחקיר יבש, אבל גם לא מסתפק בדרמה אנושית. הוא משתמש בעלילה כדי להראות איך מערכת חושבת ואיפה היא נתקעת. כמישהי שלא הייתה ביחידת החטופים הרגשתי שאני מבינה איך היררכיה, פוליטיקה פנימית, ביטחון יתר ופחד מטעות יכולים לעוור גם אנשים חכמים ומסורים.

דווקא משום שהספר פחות “ספרותי” הוא מצליח להכניס את הקורא לעניינים במהירות. הוא נקרא כמעט כמו מותחן, אבל משאיר אחריו שאלות של ספר עיון: איך הגענו לשם, מה לא ראינו, מי לקח אחריות, ואיך נראית קריסה מערכתית מבפנים.

במובן הזה, “מתיר אסורים” מרגיש כמו התחלה של ז׳אנר חדש בספרות הישראלית שאחרי 7 באוקטובר - רומן תיעודי-מערכתי, קרוב מאוד למציאות, לא תמיד מלוטש, אבל חי, דחוף, סוחף ומחדש. ממליצה בחום!

ברוח התקופה וחודש הספר העברי אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

אחת השכבות המעניינות במתיר אסורים החדש והמדובר היא הדרך שבה מתחת לרומן המודרני, הצבאי, המודיעיני והמאוד ישראלי הזה, רוחשים כל הזמן הדים תנ״כיים. התחושה שהסיפור הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר אינו מתחיל רק במערכות מודיעין - אלא נטוע עמוק בתוך סיפורים עתיקים של הקרבה, בכורה, מלכות, מלחמה, אשמה ותיקון.

יפתח, למשל, הוא אחד השמות שאי אפשר לברוח מהם בקריאה כזו. יפתח המקראי הוא גיבור מלחמה שנדרש לשלם מחיר נורא בתוך ביתו שלו כדי לנצח במערכה. בספר חוזרת שוב ושוב השאלה מה אדם מקריב כשהוא נקרא למלחמה: לא רק זמן, שינה או קריירה, אלא גם חלקים מהבית, מהמשפחה, מהנפש ומהיכולת לחזור להיות אותו אדם שהיה לפני כן.

גם השם אבנר מקבל עומק מעניין. אבנר בן נר הוא גיבור מלחמה, איש צבא ותיק, אדם שמכיר כוח, נאמנות ומחיר דמים - אבל בערוב ימיו הוא נע יותר ויותר אל הפוליטיקה, אל הבריתות, אל ההישרדות בתוך מערכת משתנה. ב״מתיר אסורים״ יש הרבה אבנרים כאלה, במובן הרחב: לוחמים, מפקדים ואנשי מעשה, אבל בתוך המלחמה מתברר שהם פועלים ולמעשה חייבים לפעול גם בזירה של אגו, יוקרה, יחסים, נאמנות, חשדנות ופוליטיקה ארגונית. מלחמה אינה מתנהלת רק מול אויב אלא גם בתוך מערכות של בני אדם.

ומנצור - ששמו הפרטי ראובן - הוא אולי הדוגמה היפה ביותר למהלך הזה. ראובן המקראי הוא הבכור, מי שהיה אמור לשאת את הסדר, האחריות והמנהיגות, אבל דמותו בתנ״ך מלאה החמצות, ניסיונות תיקון, חולשה אנושית והתעסקות בדברים צדדיים בשעה שההיסטוריה זזה סביבו. גם הדודאים של ראובן הם סמל כמעט מושלם לעיסוק בכוחות קטנים, משפחתיים, פוליטיים ואינטימיים בתוך סיפור גדול בהרבה. מנצור של ״מתיר אסורים״ נושא משהו מהמתח הזה: אדם של מערכת, בכיר, מנוסה, לעיתים גיבור ולעיתים לכוד בתוך פוליטיקות, הרגלים וסדרים ישנים. הוא מוצא את עצמו בעולם שהשתנה אל מול עיניו וכבר דורש ממנו סוג אחר של פעולה.

זה בעיניי הכוח של הרומן. הוא מספר סיפור עכשווי מאוד, מלא טכנולוגיה, מודיעין, יזמות, ציניות תל אביבית ושפה צבאית, אבל מתחת לכל אלה הוא מתנהל כמעט כמו מדרש מודרני. הדמויות אינן רק “קצין”, “מפקד”, “חוקר” או “יזם במילואים”. הן נושאות על עצמן שמות, תפקידים וצללים עתיקים. לפעמים הן יודעות זאת, לפעמים לא. אבל הקורא מרגיש שהן פועלות בתוך סיפור גדול מהן, סיפור שבו אנשים מודרניים מאוד נדרשים להכרעות קדומות מאוד: את מי מצילים, את מי מסכנים, מתי שותקים, מתי מורדים, ומה המחיר של נאמנות.

״מתיר אסורים״ הוא לכן לא רק רומן על השבעה באוקטובר ולא רק ספר על יחידת השו״ן. הוא ספר על ישראל ארצנו האהובה כמרחב שבו התנ״ך אף פעם לא באמת נגמר - הוא רק מחליף מדים, מסכים, חדרי דיונים וכוסות קפה שחור. בתוך כל אלה, הספר מצליח להזכיר שהסיפור שלנו הוא תמיד גם חדש לגמרי וגם עתיק מאוד.

הגישה לטקסט העוסק במאמצים להשבת החטופים לאחר השביעי באוקטובר אינה חוויה תרבותית רגילה; היא נושאת עמה משקל סגולי של קודש קודשים. ניגשתי אל ספרו של יאיר מירון מתוך תחושת חובה מוסרית עמוקה והערצה עצומה לאנשים שהקדישו שנתיים שלמות מחייהם, ללא הפסקה, למען המטרה הנעלה הזו. מול הרצון המובן להגן על הנפש מפני חומרי הנפץ הרגשיים של התקופה, קיוויתי למצוא יצירה שתשכיל לתווך את גודל השעה ואת תעצומות הנפש האנושית, ותייצר את אותה תהודה פסיכולוגית עמוקה שמאפשרת לקורא לגעת בפצע בצורה מכבדת ומבינה.
תמצית העלילה:
הספר מגולל מבט מבפנים על החמ"לים, המבצעים הדרמטיים והעשייה הסיזיפית של החזית האזרחית שנרתמה למאבק המורכב והממושך להשבת החטופים הביתה. הוא משרטט את הדינמיקה הניהולית והמבצעית מאחורי הקלעים של אחד המאבקים הגדולים והכואבים בתולדות המדינה.
גוף הביקורת:
הספר נפתח בצורה מבטיחה, זורמת, המשרה חמימות ישראלית מוכרת שמצליחה לרתק את הקורא בדפיו הראשונים. אולם, ככל שהקריאה מתקדמת אל עבר עמוד המאה, חל שינוי ניכר באטמוספירה ובקצב של הטקסט. התיעוד הספרותי נכנע בהדרגה למציאות המבצעית הלוחצת, והנרטיב הופך למסמך טכני מאוד. במקום לשהות במרחב הרגשי ולפרק את הניואנסים הפסיכולוגיים של הדמויות הפועלות, הספר עובר לפורמט של דיווח כרונולוגי – משימות טכניות הרודפות זו את זו, ואירועים שקורים בשרשרת מהירה ללא השתהות או העמקה בנפש האדם.
אין ספק לגבי האותנטיות והערך ההיסטורי המוחלט של הדברים; המחקר והעשייה המתוארים כאן מבוססים על אמת צרופה ועל מסירות נפש שאין שנייה לה, ולא על "תפאורה" או קישוטיות חלולה. עם זאת, הבחירה הסגנונית הזו מייצרת חומת הפרדה רגשית עבור קורא המחפש בשר ספרותי. הדמויות הופכות לפונקציונליות בתוך מערך המשימות, והיעדר הליטוש הפסיכולוגי מונע מהספר לייצר את אותו ריסוק רגשי או תהודה פנימית גבוהה. בשל הדומיננטיות של הפן הדיווח-טכני על פני העומק האנושי, חוויית הקריאה הופכת למתישה נפשית עבור מי שמבקש דרמה אנושית מעובדת, והדבר הוביל להחלטה המודעת לנטוש את הספר בעיצומו.
שורה תחתונה:
מסמך אנושי והיסטורי בעל חשיבות עליונה וקדושה מוסרית שאינה מוטלת בספק, אך כזה שנוטה לדיווח טכני וסיזיפי על חשבון העומק הרגשי והספרותי; מתאים למי שמחפש תיעוד כרונולוגי יבש של המאבק, ופחות לקוראים המבקשים דרמה פסיכולוגית נוקבת עם נשמה.

מתיר אסורים הפך בתוך ימים לאחד הספרים הכי מדוברים באמ״ן ובצה״ל. אני מרשה לעצמי להניח שבקרוב גם הרבה מעבר לזה.

מירון לוקח את הקורא למסע עמוק אל הקרביים של אחת היחידות החשובות במלחמה, ומצליח להפוך את הסיפור לדיון מרתק על כוח ומגבלותיו, על מערכות מורכבות, ועל דילמות שאין להן תשובה נקייה. כשכל זה קורה מסביב לאחד האירועים הרגישים בהסטוריה של מדינת ישראל, זה כבר עונה להגדרת ״ספר חובה״.

כמי ששירת באזורים אחרים אבל מכיר מתחים דומים, הספר אפשר לי להיחשף ולהבין טוב יותר את המורכבויות שעמדו בבסיס התפקיד ההיסטורי שמילאו אנשי יחידת השבויים והנעדרים ועל כך ברצוני להוריד את הכובע בפניהם.

הכתיבה מעולה - מתאימה לסגנון ,מוגשת בשפה שמכניסה לאווירה. הרבה הומור, הרבה רגש ובעיקר הרבה נקודות לחשוב עליהם. זהו סיפור שכולנו (כל מי שלא היה שם ממש) ידענו שקורה, אבל הספר חושף לשם שינוי את הנקודות הכואבות שנוח לנו להתעלם מהם, אבל חייבות לקבל יחס ומציג המון פרטים שלא ידענו. ההברקה לכתוב את הספר כרומן מאפשר גם לקורא ש״בא מבחוץ״ לקנות מספר משובח, אך לקורא הישראלי הוא מהווה גם מסמך היסטורי.

לסיכום - הספר מרתק, וסיימתי אותו ב״שלוק״ אחד. תנו לנו עוד כאלה!