אני קוראת את הספר "לעצור חנית במעופה" בהמשכים כבר מספר חודשים. הוא מונח ליד המיטה ובכל פעם שאני זקוקה לנחמה, חמלה או תשובה לשאלה- אני קוראת פרק חדש ומוצאת את מה שחיפשתי.
בנדיבות ענקית הסופר גבו וייס משתף בחוויות האישיות ביותר, בהיבטים הפגיעים ביותר שכולנו חווים ולא מעזים- לשתף או להרגיש. וייס מלמד אותנו דרך ההתנסות והלימוד שלו איך לטפל בנפש שלנו.
באמצעות הסיפורים, השירים הקצרים והמדיטציות המודרכות הוא מלמד איך להתמיר את הרגשות שמכווצים אותנו ולהפוך אותם לכוח יוצר ולאהבה.

הספר הזה הוא חוויה עד סופו. זה לא עוד ספר על זן בודהיזם, זה ספר על מסע אישי שיש בו ספקות, חיפוש, התמדה, ייאוש, מבוכה, הדרכה, אור ועוצמה. הסופר, גבו וייס פותח את הלב, ואנחנו מוזמנים להציץ במסע אישי שיש בו קטעים אישיים וחשופים מאוד. בסוף הספר בא לי להגיד לו "תודה, על האומץ, הפתיחות, הצניעות, השיעור המטורף לחיים. תודה". אמרתי:)

ספר יוצא דופן בכנות וברגישות בה מתוארת ״דרך הלוחם״ . גבו וויס עושה מהלך אמיץ כמורה כשהוא מראה לנו גם את ״החצר האחורית״ הקשה, מביכה ומתישה של חיפוש הדרך והייעוד שלנו.
הספר כולל הצעות פרקטיות לתרגול ששמשו אותי כבר בתרגול עצמי ובסדנאות שאני מעבירה.
קראתי הרבה מורי זן , גבו הוא מורה מדוייק ומאד חומל.
אני חוזרת לקריאה שנייה ושלישית של חלק מהפרקים וממליצה על הספר בחום.

כבר שנים שאני במאבקים מול עולמות המיינדפולנס והמדיטציה.
תמיד הרגשתי שהבודהיזם צודק,
אבל המדיטציה פשוט גרמה לי להתגרד, להתעצבן ובעיקר להרגיש כאילו אני שק אגרוף של עצמי. ועל כל אלה נוספה עוד חזית של אכזבה, כישלון ותסכול מזה שאני כבר שנים מנסה וכלום לא משתנה.

מפה לשם קראתי את הספר הזה.
משהו קרה.
באמצעות החשיפה הכנה של גבו יחד עם הצלילה לחכמת הזן, במילים פשוטות אך עמוקות ורכות, יכולתי לנסח מחדש את החוויה שלי בטון נעים ומילים טובות.
אני כבר לא נלחמת במלחמה שבתוכי. איזו הקלה!

אחרי שנים של מאבקים סוף סוף אמרתי לעצמי:
אהההה, אז זאת הכוונה? או קיי. הבנתי. נראה לי שעכשיו אפשר להתחיל ללמוד.

תודה לגבו על המפתח לדלת הזו. אני מוכנה להיכנס