קשה להאמין שהספר הזה נכתב ב-1937, ופורסם כמעט שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אריקה מאן מצטטת בחופשיות קטעים שהיטלר כתב במיין קאמפף, ולא יודעת עדיין מה הולך לקרות. אבל דבר אחד ברור - היא לא הייתה מופתעת כשזה קרה. היא אחת מהבודדים שראו מראש לאן הנאציזם מוליך את גרמניה ואת אירופה, וניסו להתריע על הסכנה.

לא שהנאצים ניסו להסתיר את זה יותר מדי. בפורומים בין-לאומיים אומנם, למשל בתערוכה העולמית בפריז, אין תמונה של היטלר או רמז אחר לאופיו הדיקטטורי של המשטר. גם ספרי הלימוד הרשמיים כאלה: "'מקראת הרייך' אינה שערורייה גלויה - היא מדיפה שממון, עגמומיות וטעם רע, כמו הביתן בפריז, אבל היא נראית לא מסוכנת ולא תבהיל שום אדם". אבל כשמסתכלים על חיי היום-יום של הגרמנים, ובמיוחד של הילדים, אי אפשר לטעות.

מאן מתארת בפירוט שלושה מעגלי השפעה. הראשון הוא המשפחה. בכל משפחה יש מצבים שהילדים כועסים על ההורים, אבל בגרמניה הנאצית המשטר ניצל את זה כדי לפגוע במעטפת המגינה של המשפחה כדי לגייס את הילדים כמלשינים ולמשטר את ההורים. השני הוא בית הספר. התיאור של ההוראות מטעם השלטון (מה שאצלנו מקרא "חוזרי מנכ"ל"), דיווחים של מורים על הניסיון וההצלחות שלהם, ודגימות ממה שכתבו התלמידים עצמם, מצייר תמונה של מערכת ענק שמגוייסת כולה למטרה אחת - לייצר מהבנים חיילים לצבא הרייך שיכבוש את העולם, ומהבנות אימהות שילדו עוד חיילים כאלה. המעגל השלישי הוא תנועת הנוער ההיטלראית. אחד מכוכבי הספר הוא בלדור פון שיראך, "מנהיג הנוער ברייך" שכפוף ישירות להיטלר (ולימים נאשם במשפטי נירנגרג), רק בן 30 כשקיבל את התפקיד, והשירים שכתב וההוראות שנתן.

כל זה נשמע כמו ספר עיון, ואכן מבחינת התוכן זה מה שיש כאן, כולל עשרות ציטוטים עם מראי מקום מדויקים. אבל מעבר לכך הספר נקרא בשטף. לגברת מאן יש סטייל, והיא אינה מהססת לשפד את הנאצים בעט מושחז. אבל בשורה התחתונה, מאן התריעה בשער אבל הנאצים השתלטו על גרמניה ונעריה וכמעט הצליחו להשתלט גם על כל אירופה.

לא פלא שבחרו לתרגם את הספר לעברית דווקא עכשיו. הוא אקטואלי להחריד.

קשה להאמין שהספר הזה נכתב ב-1937, ופורסם כמעט שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אריקה מאן מצטטת בחופשיות קטעים שהיטלר כתב במיין קאמפף, ולא יודעת עדיין מה הולך לקרות. אבל דבר אחד ברור - היא לא הייתה מופתעת כשזה קרה. היא אחת מהבודדים שראו מראש לאן הנאציזם מוליך את גרמניה ואת אירופה, וניסו להתריע על הסכנה.

לא שהנאצים ניסו להסתיר את זה יותר מדי. בפורומים בין-לאומיים אומנם, למשל בתערוכה העולמית בפריז, אין תמונה של היטלר או רמז אחר לאופיו הדיקטטורי של המשטר. גם ספרי הלימוד הרשמיים כאלה: "'מקראת הרייך' אינה שערורייה גלויה - היא מדיפה שממון, עגמומיות וטעם רע, כמו הביתן בפריז, אבל היא נראית לא מסוכנת ולא תבהיל שום אדם". אבל כשמסתכלים על חיי היום-יום של הגרמנים, ובמיוחד של הילדים, אי אפשר לטעות.

מאן מתארת בפירוט שלושה מעגלי השפעה. הראשון הוא המשפחה. בכל משפחה יש מצבים שהילדים כועסים על ההורים, אבל בגרמניה הנאצית המשטר ניצל את זה כדי לפגוע במעטפת המגינה של המשפחה כדי לגייס את הילדים כמלשינים ולמשטר את ההורים. השני הוא בית הספר. התיאור של ההוראות מטעם השלטון (מה שאצלנו מקרא "חוזרי מנכ"ל"), דיווחים של מורים על הניסיון וההצלחות שלהם, ודגימות ממה שכתבו התלמידים עצמם, מצייר תמונה של מערכת ענק שמגוייסת כולה למטרה אחת - לייצר מהבנים חיילים לצבא הרייך שיכבוש את העולם, ומהבנות אימהות שילדו עוד חיילים כאלה. המעגל השלישי הוא תנועת הנוער ההיטלראית. אחד מכוכבי הספר הוא בלדור פון שיראך, "מנהיג הנוער ברייך" שכפוף ישירות להיטלר (ולימים נאשם במשפטי נירנגרג), רק בן 30 כשקיבל את התפקיד, והשירים שכתב וההוראות שנתן.

כל זה נשמע כמו ספר עיון, ואכן מבחינת התוכן זה מה שיש כאן, כולל עשרות ציטוטים עם מראי מקום מדויקים. אבל מעבר לכך הספר נקרא בשטף. לגברת מאן יש סטייל, והיא אינה מהססת לשפד את הנאצים בעט מושחז. אבל בשורה התחתונה, מאן התריעה בשער אבל הנאצים השתלטו על גרמניה ונעריה וכמעט הצליחו להשתלט גם על כל אירופה.

לא פלא שבחרו לתרגם את הספר לעברית דווקא עכשיו. הוא אקטואלי להחריד.