ביקורת ספרותית על מכתבי שחרור מאת שחר פלד
ספר מעולה

---

יש לי שכן, הוא גר שני בניינים לידי. כל בוקר, באותה השעה הוא יוצא מהבית כשעל גבו תיק, תרמיל כזה כמו של התיכוניסטים, והוא צועד. יום יום, אותה שעה, אותו מסלול. תמיד לבוש במכנסיים כהים וחולצה מכופתרת. מי שהולך באותו המסלול ובאותה השעה אולי חושב לעצמו שהגבר החביב הזה, באמצע שנות השבעים לחייו עושה הליכת בוקר יומית נינוחה, אף על פי שהבגדים מרמזים אחרת. אלא שבסוף מסלול ההליכה הוא נבלע בשערי בית החולים, עוטה את החלוק הלבן, כורך את הסטטוסקופ על צווארו, והפרופסור המכובד מתחיל את יום עבודתו.

תמיד יש בי איזו פליאה בין שני העולמות האלו, ויש איזו הסתכלות אחרת כלפי אדם כשהוא נטול מדים וסממנים הקשורים למקצועו. זה לראות את האדם as is.
וזה בדיוק מה שמגיש לנו שחר פלד בספר הזה, ועל הנקודה הזו נע הסיפור.

והספר הזה, שלא ידעתי איך לקטלג אותו, ואולי בעצם אין בכלל צורך לקטלג, הוא ספר מאוד שונה, ומאוד מאוד מיוחד. הוא לא ממואר, אבל זה הכי ברור שפלד הביא הרבה מעצמו בכתיבה, והוא גם לא פרוזה על מלא, אבל הוא תופס את הקצוות אלו של אלו.

אז מה קורה כשהרפואה פוגשת את הפרוזה? סיפורים! זה מה שיוצא.
ויצא ספר רגיש ומרגש, מאוד אנושי. פלד יודע לכתוב, ואם הוא מרפא את הפציינטים שלו כמו שהוא כותב - אשריהם.
וקצת על התוכן:

אסף הוא רופא צעיר, המתחיל את ההתמחות במחלקה פנימית. לצד ההתרגשות הגדולה יש גם הרבה עצב. יניב, חברו הטוב של אסף שעמד להתחיל את ההתמחות בגרמניה, נהרג שם בתאונת דרכים. הם הכירו בפקולטה לרפואה, חלקו דירה יחד, ושניהם אהבו את שרון, אחות של יניב. אבל יניב הבהיר לאסף שאחיות הן מחוץ לתחום. ובכל זאת יש איזה פֶּתַח.

תוך כדי הסיפור של אסף, מביא פלד סיפורים קליניים אותם הוא מגיש בצורת כתיבה של גיליון רפואי:
סיבת הפנייה, בדיקה, רקע, ואבחנות בשחרור.

בין האבחנה לבין הטיפול מציג פלד את האדם שמאחורי הנתונים היבשים מהתיק הרפואי. וכל אחד הוא עולם ומלואו, הוא סיפור. וכמו שהפציינט לרוב רוצה שלא רק יבדקו אותו, אלא שבאמת יראו אותו, כך גם הרופא, מסתבר, רוצה שיראו אותו. ופלד נותן הצצה אל עולמו הפנימי של הרופא. כי מֵעֵבֶר לחלוק, לתואר, ולסטטוסקופ, כשמקלפים את כל אלו - יש לא רק רופא, קודם כל יש אדם. אהבתי מאוד את דו הכיווניות הזו.

הסיפור האישי של אסף והסיפורים הקליניים מתחככים אחד בשני, וקרה לי יותר מפעם אחת במהלך הקריאה שלא שמתי לב מיד באיזה סיפור אני, גם בגלל הכתיבה הרהוטה וגם בגלל העניין שפלד שומר עליו לכל אורך הסיפור, כששיאו בסיפור האחרון שנקרא כמו ספר מתח.

יש בספר קטעים מאוד אנושיים, רגעי חמלה וחסד בין מטפל למטופל, רגעים בהם האחד מצליח לראות את השני: אלו הרוצים לחיות, ואלו הרוצים להציל אותם.
"מקום שכמו בקזינו אי אפשר לדעת אם יום או אם לילה, אבל ההימורים הם על החיים עצמם." (עמ' 245)

אני בטוחה (בכל אופן מאוד מקווה) שפלד ימשיך לכתוב ויוציא עוד ספרים. בפרק התודות הוא כותב שאנשים וסיפורים הם התחביבים שלו, אז... אני מחכה!

דוקטור, ספר לי סיפור. אתה עושה את זה טוב.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על מכתבי שחרור